הבטיח לבוש

לפעמים אין ברירה אלא לעמוד מול המוות ולנשוך שפתיים. היצר קורא להגיב, לנקום, להרתיע, להעביר את נטל הכאב אל הצד השני. אבל השכל הפשוט אומר, זה לא הזמן. הפיגוע בצומת כרכור אתמול העניק לקנאי הג'יהאד האיסלאמי 14 גופות של ישראלים לחגוג עליהן. תהיה זו איוולת לתת להם פרס נוסף.

"אין ארוחות חינם", אומרים האמריקנים, ועכשיו תורו של אריאל שרון לשנן את השיעור החשוב הזה. כשהגיע לוושינגטון בשבוע שעבר, הוא נשא אתו חרדה אמיתית לגורל הכלכלה הישראלית. על פי הידיעות שקיבל, בלונדון ובניו-יורק שוקלים להוריד עוד יותר את דירוג האשראי של ישראל, והבנקים הזרים מחפשים דרך לברוח מהשקל.

הנשיא בוש נחלץ לעזור. ההתייצבות החד-משמעית שלו מאחורי הכלכלה הישראלית בלמה, לפחות זמנית, את ההידרדרות. בכירי הממשל עוררו אצל שרון ואנשיו תקווה, שלא יסתפקו בהצהרה. ישראל עשויה לקבל מהממשל ערבויות של מיליארדים. ערבויות דומות שקיבל רבין מאבא-בוש ב-92' הוציאו את ישראל בבת-אחת מהמיתון.

התמורה היא התאפקות, ריסון, הבלגה בכל מה שנוגע לפלסטינים וללבנון. גם אם שרון מדייק כשהוא אומר שלא דרשו ממנו שום התחייבות מפורשת, האמריקנים ידעו שהוא חכם ומנוסה ומבין רמזים. מה גם שצרכיה של ישראל גדולים, והצהרה אחת של הנשיא לא יכולה לספק אותם. ישראל תלויה ברצונו הטוב של הממשל, ושרון מוכן, כנראה, לשלם את המחיר.

הריסון הישראלי נחוץ לממשל בגלל ההכנות למלחמה בעיראק. אלא שהמלחמה לא מתחילה מחר בבוקר, ובינתיים נוצר ואקום, וואקום מזמין טרור: לא טוב שארגוני טרור פלסטיניים ולבנוניים יסיקו שעד לפעולה בעיראק הם נהנים מהיתר לפעול בישראל כככל העולה על רוחם. תפקידה של ממשלת ישראל הוא לענות על הבעיה המסוכנת הזאת, במקום לעסוק בחרפות ובגידופים.

בימי ההפוגה הקצרים מאז הפיגוע הקודם הידרדרה הממשלה לתהומות. שר הביטחון הורה על פינוי מאחז בלתי-חוקי. במערכת הפוליטית, בין המתנחלים ובצה"ל תפסו את ההחלטה כתרגיל ציני, פנים-מפלגתי, וכך גם התייחסו אליה בשטח. התוצאה הייתה מחפירה, בכל היבט שהוא. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה, במצבה הנוכחי, מלחמת אחים מהסוג שניהלו כאן המתנחלים ערב רצח רבין.

שום מאחז לא יפונה באמת, כולם יודעים את זה. בסוף הקרב ילכו החיילים, מושפלים ומובסים, הביתה, ופרחי ההתנחלויות ישובו לשלוט בגבעות, במימונה הנדיב ובחסותה האימהית של מדינת-ישראל. פיגועים מכאן ופורעי-חוק מכאן, ובאמצע מדינה, שמחפשת לשווא שעה אחת, יום אחד, של נורמליות.