אין גבול

בעקשנות, שיש עמה מחיר אנושי בלתי מתקבל על הדעת ויהיה עמה מחיר היסטורי לדורות, מסרבות ממשלות ישראל לקבוע קו גבול מזרחי למדינת ישראל. בהמתנת שווא להופעת פרטנר פלסטיני, שייקח על עצמו את האחריות לסיום הסכסוך עם ישראל, בתנאים סבירים כלשהם, חולפות שנים בלא גיבוש הסכמה לאומית פנימית בעניין כה גורלי.
בינתיים נוצרת מציאות שבה בין הים התיכון לבין נהר הירדן חיים זה לצד זה, גרים זה בתוך זה ושונאים זה את זה שני עמים, שבאופק הנראה לעין לא יצליחו להגיע להסדר מניח את הדעת ביניהם.
מצב של "אין גבול" בין ישראל לפלסטין כמוהו כהזמנה פתוחה לטרור. מאפייניו מטילים על צה"ל משימה כמעט בלתי אפשרית, שצבאות מעטים בעולם – ואפשר ששום צבא – לא התנסו בשכמותה. גם להגן על גבול שלא מצויר על המפה, אבל קיים בתודעה, גם להתעלם ממנו ולרדוף אחר הטרור עד למקורות היווצרותו וגם להשליט סדר אזרחי מינימלי בשטחים, שמדי פעם נכבשים ומפונים מחדש.
לא יכול להיות ספק שצה"ל וזרועות הביטחון האחרות אכן הגיעו למיצוי יכולתם לספק חומת מגן לאזרחי ישראל מפני הפיגועים, בהיעדר חומת מגן יציבה ונייחת, שהגבול עשוי היה ליצור.
האינתיפאדה הוכרעה והוכנעה, והציבור הפלסטיני ברובו הכיר בתבוסתה. הגורמים הפוליטיים המובילים בגדה המערבית וברצועת עזה חותרים – באמצעות צבירת עוצמות הולכות וגוברות – להדחת ערפאת מהגה מנהיגותי פעיל ולהושבתו על כיסא כבוד של זקן השבט, מכונן הלאומיות הפלסטינית החדשה ופורש מרצון, וזאת בשל אחריותו הישירה לאינתיפאדה הכושלת.
ואף על פי כן, הסבירות לפיגועים בשכיחות כזאת או אחרת נותרה גבוהה, כפי שהוכיח הפיגוע הרצחני אתמול ליד כרכור.
מצב כזה שרר בין קיץ 1995 לקיץ 1997: החמאס והג'יהאד האיסלאמי פוצצו אז אוטובוסים ומרכזי קניות בישראל, בה בשעה שערפאת וראשי הממשל הפלסטיני הסבירו למדינאים ישראלים שפיגועים הם "בניגוד להנחיותינו" – אבל אין בכוחם למנוע אותם.
באותה התקופה הייתה אוזלת היד של הממשל הפלסטיני העמדת פנים מכוונת. לא כך היום: השלטון המרכזי הפלסטיני רוסק ופורק, ובשטח נותרו רק כנופיות של טרוריסטים, הפועלות בחשאיות ומנצלות עד תום את היעדר הגבול הברור בין ישראל לפלסטין ובין הישראלים לבין הפלסטינים.
מבחינתם של החמאס והג'יהאד, העמקת החיכוך והעירוב של שתי האוכלוסיות משרתים את המטרה של שמירה על עניין מתמיד של איבה יוקדת. בהתנחלויות שמעבר לקו הירוק – אותו שריד לא מחייב של גבול שלא הוכר מעולם – מתגוררים היום כבר כ-200 אלף יהודים (לא כולל מזרח ירושלים). סך הכל תופסות ההתנחלויות לא יותר מ-1.5% משטחה של הגדה המערבית, אך יחד עם עתודות הקרקע הנכללות בתחום הרשויות היהודיות – שעליהן הוקמו מרבית ההיאחזויות הלא חוקיות – נמצאים בשליטת ההתיישבות היהודית כ-40% משטחי הגדה.
מהי המשמעות של מספרים אלה? משמעותם היא שהולכת ונוצרת כאן מדינה דו-לאומית מחוף הים-התיכון עד חוף ים-המלח. במרחב זה קיימת סתירה, שתלך ותעמיק בין הגיאוגרפיה לבין הדמוגרפיה: היהודים שולטים על לפחות 80% מהשטח, אבל שיעורם מכלל האוכלוסייה המתגורר בחבל הארץ הזה יורד בימים אלה ממש ל-50%.
רבים בישראל סבורים שהשעה אינה כשרה לפתיחת הוויכוח הגדול על הגבולות הרצויים והאפשריים. הם טועים: השעה לא רק כשרה, השעה כבר כמעט מאוחרת מדי. כשלמדינה אין גבול, יש גבול ליכולת של צבאה להגן ולגונן על אזרחיה. ראינו זאת שוב אתמול.
בהימנעות מהתוויית גבול הפרדה ברור בינינו לבין הפלסטינים אנו עצמנו מערערים, בהתמדה וביעילות רבה, את אושיותיו של החלום הציוני לכונן בישראל מדינה יהודית.