בתנועה מתמדת

בערב חגיגי שהתקיים אמש במרכז סוזן דלל בתל-אביב ציינה להקת המחול הירושלמית "ורטיגו" עשור לקיומה. בתוך המרקם המתהווה של שפת התנועה הישראלית הוסיפו ב-10 השנים האחרונות הרקדנית והכוריאוגרפית נעה ורטהיים, שותפה ליצירה ולחיים עדי שעל ורקדני הלהקה דיאלקט עשיר ויוצא דופן, שמרחיב את גבולות השפה. למרות מגבלות התמיכה הממסדית המינימליסטית, הצליחה הלהקה להמשיך ולקיים במשך השנים בועה יצירתית מרהיבה, עדות מתריסה שעומדת לזכות כשרונם.
המושג "ורטיגו" מתייחס לתנועה הסיבובית המלווה לרוב באובדן שיווי משקל ואובדן ההתמצאות במרחב. הגוף נסחף לתוך תנועה עיגולית, מונע על-ידה, נבלע ומתערבל בה והקהל אתו מזה 10 שנים. את הערב בחרה הלהקה לחלק לשני חלקים, כשבחלקו הראשון הועלתה בבכורה בתל-אביב היצירה "סלויה", תולדה של התמודדות אינטימית של ורטהיים עם השמחה על הולדת בנה מצד אחד ועל עצב ותחושת אובדן אינסופי בעקבות מות אמה. "מי שאמר עלי שנשמתי קרועה-יפה אמר. בודאי היא קרועה", מצטטת ורטהיים את הרב קוק בתכניית המופע, ומשלבת התמודדות עם רגשות דואליים גם ביצירה עצמה. היא עוטפת אותך ברכות לירית, מלטפת במשפטים חוזרים שמעניקים תחושת פמיליאריות נעימה מצד אחד ולא מפסיקים להפתיע מנגד.

פסיבי או אקטיבי?

גם כאן כמו בעבודות קודמות מתנהלת חקירה אינטנסיבית של מערכות האיזון בין בני אדם – הסוחב והנסחב, הפסיבי והאקטיבי. איש פורם אישה כמו בובת סמרטוטים מחוטים, מרעיד לה את הגוף ופתאום היא משתחררת מהחוט והופכת לבעלת ישות משל עצמה. "ורטיגו" מאפשרת לקהל להשתתף בתהליך החיפוש המתמיד של הרקדנים שעל הבמה, כשהם משתעשעים עם התנועה, נכנעים לה, מתווכחים איתה לבד וביחד. העבודה החדשה מבליטה את יתרונה של להקה המורכבת מפרטים יחידים ושונים זה מזה הפועלים על בסיס אנרגטי דומה ובעלי רמה טכנית גבוהה ובלתי מתפשרת.
"סלויה" היא יצירה אלגנטית ומסוגננת, וגם כשהיא מתפרעת היא בשליטה מרוסנת. זו יצירה כנה, אנושית ומענגת, לא רק מפני שהיא נעימה מבחינה ויזואלית, אלא בעיקר מפני שהיא מאתגרת אינטלקטואלית ורגשית. התאורה נותנת תחושה של חלל קטן, מפוקס וחם מצד אחד ומרוחק וזהיר מצד שני. המוזיקה הנפלאה של רן בגנו, יוצר שמלווה את הלהקה במשך שנות קיומה, מערסלת, מייבבת ונותנת ממד נוסף, שאינו משתלט אלא מעמיק את האמירה התנועתית. בימים שבהם קשה למצוא נחמה, יש משהו מרגיע בקיומה של יצירה שמוכנה להתערטל בפני הצופה, להיפתח ולחבק אותו.

אמנים אומרים תודה

בחלקו השני של הערב, שהורכב לכדי רטרוספקטיבה במיצגי וידאו ובמחול, הופיעו במקביל ללהקה על הבמה אמנים ששיתפו פעולה עם "ורטיגו" לאורך השנים מתחילת הדרך בשנת 1992 ועד היום. דנה ברגר בחודשי הריון מתקדמים שרה, כשהיא מלווה בגיטריסט יניב דדון וברן בגנו על הקלידים, נעימה מתוך המופע "לימבוס" (1994). הקונטרה-טנור דוד דאור שר כשהוא מלווה בפסנתרן ארנון פרידמן מתוך המופע
"Music For A While" (1996) ולהקת אנסמבל בת-שבע העניקה לורטיגו כמתנת יומולדת קטע בביצועה מתוך "אנאפאזה" מאת אוהד נהרין.
קיום הדיאלוג בין חברי להקת "ורטיגו" לבין אמנים חיצוניים מפרה ומרענן את היצירה שלהם לאורך השנים, ובזכות שיתופי פעולה אלה ואחרים המרחב בו היא פועלת הוא מורכב ורב-שכבתי. מקטעים מתוך כלל מופעי הלהקה לאורך השנים הועלו במהלך חלקו השני של הערב, וריגשה במיוחד פרידה מיטלפונקט, רקדנית נכה הסובלת משיתוק מוחין ומשתתפת ביצירה "כח האיזון" מאת הכוריאוגרף הבריטי אדם בנג'מין ובביצוע הלהקה. גם הביצוע המחודש של שעל וורטהיים ל"דואט ורטיגו", אבן הדרך הראשונה שיצרו וביצעו במשותף במסגרת הרמת מסך בשנת 1992, היה רגע מרגש שסימן את הדרך הארוכה והמלאה שעברו מאז ועד היום.