שלום ויום טוב לשרה לימור לבנת ולצוות יועציה, עושי דבריה, מנהלי אגפיה וכיוצא בזה פונקציונרים חרוצים: איפה הייתם אתמול, כשבמהדורת "מבט" הקרינו כתבה ובה דיווח על כך שנגמר הכסף להשכלה למבוגרים, וכי מאה וחמישים מורים יפוטרו לאלתר, ואלפי אנשים לא צעירים, לא נחשבים ובכלל לא משפיעים ימצאו את עצמם מעתה בלי מישהו שיילמד אותם קרוא וכתוב?
איפה הייתם, מכובדי? קראתם עיתון? סיפור לקטנים? שיר של יהודה עמיחי? שלטים בכביש מהכא להתם? כיתוב על גבי קופסית גלולות הצרבת שלכם? הוראות להכנת מרק משקית? דו"חות של מפקחים, בחינות של תלמידים? פרק תהילים יפהפה לפני השינה?
אתם יודעים לקרוא. הייתה כאן מדינה שדאגה לכך, אבל היא לא הצליחה לאסוף את כולם תחת רשת הביטחון שמדינה מסודרת אמורה לתת לכל בניה ובנותיה. בישראל חיים רבע מיליון אנאלפביתים מבוגרים. אינני יודעת בדיוק כמה מנדטים זה יוצא, אבל אני בטוחה שאת, כבוד השרה, יכולה לחשב.
אלפים מהם התעשתו בגיל מאוחר וביקשו ללמוד מעט קרוא וכתוב. המדינה לא הגיעה לכולם, כדרכה, והדפוקים האמיתיים, שהם בדרך כלל דפוקות, נשארו מחוץ למעגל ההשכלה למבוגרים. אבל היו אלפי נשים שבאו, חמושות בעיפרון, עטופות בבושה שאט- אט נשרה מהן כמו טיח עבש ורע, והן למדו. אחת אמרה אתמול לכתבת "מבט": "חלום חיי זה לקרוא סיפור לנכד שלי". אחרת, חרוצת קמטים וכועסת מתוך עצב, אמרה: "זה לא הוגן שמה שנגזל מאתנו בילדותנו נגזל עכשיו שוב".
הכיתה הייתה מלאה בנשים מבוגרות מאוד. חלקן נישאו ממש בילדותן. רובן עבדו קשה כל חייהן, בעבודות שאת, כבוד השרה, לא היית עושה לעולם כי לא נזקקת להן. כי ידעת קרוא וכתוב. מכולן נלקחה פעם, בכוח ומבלי שתהיה להן אפשרות להתנגד, זכות האנוש הבסיסית לחיות כחלק מן התרבות שבתוכה הן שוכנות. תנאי הקבלה לתרבות הזאת הוא מינימום של אוריינות. את המינימום הזה, כך שמעתי, משרד החינוך כבר אינו יכול לממן.
מדוע אינו יכול, מהם סעיפי התקציב הנכונים ואיך לטפל בהם באופן יצירתי, כמה זה עולה ולמה – כל אלה אינם מענייני כאזרחית. אני לא יכולה להיות שותפה לדאגות הפנקסנות של השלטון מתוך איזו תחושה של "ביחד", לא כל עוד השלטון משקיע, ועוד איך משקיע, במקומות שבהן צומחת לו תשואה נאה בקלפי, או במרכז הליכוד, ולא באחרים. מה שמחריד אותי הוא הידיעה, שאותו שלטון עצמו מוכן במחי חתימת תקציבאי לגרום לאנשים לשקוע בתוך אלם תרבותי טוטאלי, רק לפני רגעים החלו לצאת ממנו.
איך, גבירתי השרה, את מרשה שדבר כזה יקרה? איך, בשם עקרונות ההדר וההגינות שנותרו בך, איך, מכוח חובתך האזרחית ומן האחריות שבמינוי שלך, את יכולה להתבונן בעצמך במראה ולדעת שאת תהיי זו שתשמר ותקפיא אנשים בעליבות איומה, מפני שלא השכלת למצוא את המיליונים הבודדים שנחוצים כדי להוציאם מהצללים החיוורים שבשולי החברה? האם זה רק מפני שממילא הנושא יירד מסדר היום אחרי כתבה אחת בטלוויזיה שלא עשתה דבר לאיש? ואולי זה מפני שרבע מיליון אנאלפביתים לא יעמדו לעולם מול פתח משרדך עם שלטים שזועקים, "בגדת בנו", משום שאינם יודעים לכתוב?
