"מה שהיה כאן היה באחריותי. עד היום אינני משתחרר מהאשמה שאני לוקח על עצמי על כך ששכנעתי אותך בצורך לקיים את העצרת". שלמה (צ'יץ') להט, לשעבר ראש עיריית תל אביב, כותב ליצחק רבין
פורסם:
02.11.00, 17:43
יצחק היקר,
חמש שנים עברו מאותו ערב מחריד, שאני עדיין לא מסוגל להשלים איתו, שבו נרצחת במעמד המרשים שנערך לכבודך, העצרת למען השלום, תהליך שאתה הובלת ועמדת בראשו. עד היום אינני משתחרר מהאשמה שאני לוקח על עצמי, על כך ששכנעתי אותך בצורך לקיים את העצרת למען שוחרי השלום ולבקש ממך שתבוא לדבר. על שאמרתי את המלים: "יצחק אני מתחנן בפניך, אתה לא תצטער". אתה הסתייגת וחששת שאנשים לא יבואו. היית תחת טרור איום, קראו לך רוצח, נאצי, התמונות בכיכר ציון, המכות האלה שרצו להכות אותך במכון וינגייט, ההפגנות מול ביתך בימי שישי.
אני מתבייש לומר אבל לא ידעתי עליהם, כי היית טיפוס כזה שלא אומר, שלא מבקש עזרה, אבל היית בלחץ נוראי. כמו שלכאורה היית אדיש, לקחת את זה
ללב, ולכן היית משוכנע שאנשים לא יבואו. אמרתי לך, "יש לנו מחנה, בוא נעורר אותו" ואתה אמרת לי "צ'יץ', לא יגיעו אנשים וכל הקולות המתנדנדים יעזבו אותנו". אבל עשרה ימים לפני העצרת השתכנעת בחשיבותה. ובאותו ערב אמרת לי ולז'אן פרידמן, שהיינו בעצם היוזמים של העצרת הזו, שלא תשכח לנו את הערב הזה כל ימי חייך כי התרוממות רוח כזו כבר מזמן לא הייתה לך. כשראית את הקהל ממרפסת העיריה שאלת אותי לאן הולכים כל האנשים האלה, אמרתי לך יש כאן את קולנוע גת שכולם הולכים אליו וצחקנו, ואז אמרת, "אני שמח ששמענו בקול נציג האספסוף ולא בקול ראש הממשלה". חבל שלא שמענו בקול ראש הממשלה.
באותה שבת, כמה שעות לפני העצרת, היה אצלי בבית צוות הטלוויזיה ההולנדית. השאלה האחרונה הייתה אם אני לוקח בחשבון גם אפשרות לרצח פוליטי. אמרתי שיהיה לנו רצח פוליטי, יותר מאחד, כשנכריז על מדינה פלסטינית או כשנפנה התנחלויות, אבל היום אין סיכוי. בשעה 19:30 אמר לי גבי לסט מהמשטרה שהם קיבלו ידיעות שינסו להתנקש בראש הממשלה. היה ברור לשנינו שזה החמאס, לא העלינו על דעתנו שמדובר ברוצח יהודי. היום אני חושב אחרת.
פרט לזיכרון הרצח האיום הזה, אני כואב את הכאב של כולנו על כך שאחד מאתנו רצח אותך ושאנחנו, כתושבי המדינה הזו, לא עזרנו לך. לא יצרנו דעת קהל נגדית בטרור המילולי שהפעילו נגדך. ומה היה הפשע שלך? שניסית מתוך אמונה למנוע מהדורות הצעירים שלנו את מפח הנפש שאנחנו חווינו אחרי התמודדות חוזרת כל שבע או שמונה שנים במלחמה ושגם בין המלחמות החיים שלנו התנהלו בחוסר ביטחון. אתה רצית בכל מאודך לשנות זאת מתוך אמונה ומתוך תקווה ואני משוכנע שצדקת בדרכך ומזל גדול היה לעם היהודי שאתה עמדת בראשנו ונטלת על אחריותך את הסכם אוסלו עם כל המשמעויות שנובעות ממנו כי אם לא היינו מנסים להגיע להבנה ולשלום לא היינו סולחים לעצמנו לא היינו מסוגלים להסתכל בעיניים של הצעירים שלנו וכל העולם היה נגדנו ורואה בנו מחרחרי מלחמה אנשים מתנשאים וזרים לגמרי לעולם התרבותי. גם היום למרות הטענות שמפנים כלפינו, העולם יודע את האמת שנובעת מהאמת שלך.
יצחק, ביום הלוויה שלך חזרנו זיוה ואני הביתה כואבים ובוכים, והחלטתי בדרך ללכת לכיכר שנושאת את שמך לראות תגובות של אותו נוער נרות שהצטופף שם באלפיו. פגשתי בקבוצת נערים בגילאי 16-17 ושאלתי אותם, מה הם מרגישים. הייתה דומייה כמה דקות ואז אחד מהם אמר לי "תראה, צ'יץ', סמכנו עליו". וזו ההרגשה שמקננת בתוך כולנו. לא היה לנו אדם מזה עשרות בשנים שכל-כך האמנו בו וסמכנו עליו בכל.
על שני דברים אני לא יכול לסלוח לך מבלי שאתה אשם בהם: האחד, במוות שלך ביטלת את האמרה שאין אדם שאין לו תחליף. לצערי, אין לך עד היום תחליף במדינת ישראל. לא בסמכותיות, לא בתבונה, לא בחזון, לא ביושר האישי, לא באהבת האדם שהייתה בך, שרבים לא ידעו עליה, ולא במנהיגות שלך.
והדבר השני הוא שעם מותך נגוזה חלק מהתקווה שהייתה לנו ושאנחנו צריכים להחזיר אותה כי זו בעצם צוואתך - לא להתייאש, לא להרים ידיים ולהאמין בהמשך תהליך השלום. אני מאמין, ושלא תקבל את דברי בצורה לא נכונה, שלו היית חי היום, גם המציאות הנוכחית הייתה נראית אחרת. כי ערפאת, שאותו אני מאשים במה שקורה לנו, לא היה מעז לעשות את זה לך בגלל ההערכה שלו אלייך, האהבה שלו אלייך ובגלל האהבה שלך אליו, שהוא ידע שהיא קיימת.
אני מוכרח לבטא את הדברים כי הם כל הזמן מנקרים במוחי ולא נותנים לי מנוח. אני מתגעגע אליך, יצחק ואני בטוח שרוב העם בישראל, וגם חלקים גדולים של העם היהודי בתפוצות, מתגעגעים לדמותך הנפלאה ולאדם הנהדר שהיית, וכתוצאה מכל הדברים הללו, למרות מה שבני משפחתך וחברים קרובים מנסים לומר לי, שאינני אשם, אני מרגיש את עצמי אשם ולא סולח לעצמי ולא אסלח לעולם כי מה שקרה כאן היה באחריותי. אולי בכל אופן תמצא דרך לעזור לנו כי אני משוכנע שאין דבר שאתה לא היית מסוגל לעשות למעננו. זהו, אני ממשיך לבכות.
