קספרוב היא להקה חביבה שמצליחה למלא את הקאמלוט בניסיון כושל לחזור לימים העליזים של שנות השבעים, כוורת והאסטה-אסטה. הם עולים לבמה בפוזת האנחנו-נעשה לכם-שמח-ונשעשע-אתכם-עד-שזה-ייצא-לכם-מכל-החורים, ופוצחים בקטע פתיחה ושני שירים שנשמעים כמו שיירי ארוחת הבוקר של גידי, דני והחבר'ה. תוך כדי נגינה הם נעים על הבמה מצד לצד בתנועות רגליים וגוף מתואמות, ונראים כמו צוות הווי הג"א. כמעט שלושים שנה עברו, כוורת שוב חוזרת בהאנגר, והאסטה-אסטה המיושנת מוצאת מהנפטלין, מנוקה מאבק, ומוגשת בטעם מדכא של נעלי גולדה, כולל הסוליות.
שאר הרוק שקספרוב מציגים הוא חסר כל ייחוד. בלחנים, בעיבודים ובנגינה הם סובלים מרוב המחלות מהן סובלים הרכבי פופ-רוק ישראלי בינוניים ומטה, ונשמעים כמו אלף להקות שהיו לפניהם ואלף שיהיו אחריהם. הטקסטים, במקרה הטוב, הם מהסוג שסנדרסון לא העז לכלול באלבומיו החלשים ביותר, או כאלה שאריאל זילבר קימט וזרק לפח האשפה אי שם בתקופות היותר אפלות שלו. במקרה הפחות טוב הם היו ממלאים יפה מסכת בהצגת סיום של שמיניסטים נרגשים ומאותגרים שכלית. לפחות מהביצועים שהוצגו בהופעה, הם הצליחו לעייף ב"מלחמה" ולהיות מנג'סים וחסרי מעוף ב"תלות", "סוף עידן הלב" ו"תמונת עבר". אחרי "איילון דרום", שמתגעגע לעוזי חיטמן, הם גדשו את הסאה עם גיטרת טברנה בשקל שישים, שהובילה מעין פרודיה מיותרת על מוזיקה מזרחית.
דנה ספקטור יכולה לישון בשקט
בשירה מסתמכים קספרוב על הרמוניות קוליות נעימות אבל לא מרגשות, ועל הסולן חי אלעזרי, שנדמה כי הוא ממצה רק כעשירית מיכולתו. ארבעתם, בוגרי "רימון" כך מתברר, נגנים בינוניים. הטוב מבין הארבעה הוא דווקא המתופף דוד ברוך, שפה ושם מביא אתו ערך מוסף, אבל מתקשה לתרום להרכב שסובל ממחסור חיוני בגרוב. קשה להפגין בקאמלוט סאונד ראוי לשמו והצליל של קספרוב רק חוזר ומדגיש זאת. מהבחינה הזאת בולטים לטובה הבס של נעם הרטמן ולרעה גיטרת הקצב של אלעזרי, המתהדרת בסאונד של מיקי מאוס. החשמלית המובילה והתופים נשמעו סביר, אבל לא היה בהם משהו באמת מעניין או מגניב.
קספרוב באים במטרה לתת גוד-טיים ובין השירים הם משלבים שלושה קטעים קצרים שאמורים ללעוג לפרסומות בטלוויזיה. החדשות הן שדנה ספקטור יכולה להמשיך לישון בשקט. ההומור של קספרוב סתמי ולא מצחיק בעליל, וההסתכלות שלהם על המציאות שגורה וחסרת תובנות. פרסומות הן דביליות? הן פונות למכנה משותף רחב וקוראות לנו לצרוך מוצרים גם אם אנחנו לא באמת זקוקים להם? וואוו! תודה לכם קספרוב, באמת תודה. איך עליתם על זה בזמן ועוד הספקתם להזהיר את כולנו. אולי תציעו את עצמכם כלהקת המעבר לפרסומות בעונה החדשה של דודו? מיד אחר כך ההופעה נעצרת והגיטריסט מספר בדיחה הסתדרותית על שלוש נשים שרואות איבר מין של גבר ויודעות לספר מי שכבה אתו ומי לא. תגידו, קספרוב, מה, צריך לכתוב לכם את זה? עוד לא הבנתם שהבדיחה היא אתם?
הולכים להצליח בענק. אולי
הרצון לשחק אותה כוורת מביא אותם בהמשך לבצע גרסת כיסוי מעליבה ל"רוקד לקול הבנות" של אפרים שמיר, ל"סוף עידן הלב" – שיר אהבה סביר שמתקלקל בסיום עם מעבר לקצב סמבה מבחיל וסולו תופים שרוצה מאוד להיות פוגי 84', ול"חיפשתי שמש" – קומבינה לא ברורה בין ביץ' בויז עם סרטן עור לרגאיי פולני. ההדרן נפתח, איך לא, עם בלדה רגשנית, רק הסולן והגיטרה, הכוללת את שתי השורות: "אני אוהב אותך נורא" ו"אני בודד כל כך היום". ההופעה מסתיימת עם קאבר ל"אני הולך לבית שאן" של גרי אקשטיין, שגורם להרהר באפשרות שקספרוב יצליחו הרבה יותר כלהקת קאברים רדודה מאשר כהרכב פופ.
קספרוב עושים רושם של חבר'ה נחמדים עם הרבה סבלנות ורצון להצליח. מין חבורה לא מזיקה שבכיף אפשר לצאת אתם לשתות בירה או לקפוץ אתם להופעה של ירמי קפלן. השירים שלהם אולי יגרדו פה ושם את הפלייליסט, ועם קצת מזל הדיסק שלהם ימכור אלף-אלפיים חתיכות. לא בטוח שזה היה שווה שלוש שנים של חזרות, מאה עשרים הופעות ברחבי הארץ והתארחויות של קלפטר ואולארצ'יק. את הקאמלוט הם ממלאים, אבל הבלוף הזה עדיין לא נותן להם כרטיס כניסה למגרש האמיתי. במחשבה שניה, ואם לוקחים בחשבון שבתקופת שלטון שרון (אריק, שרהל'ה) דווקא הבינוניים מצליחים כאן, אז קספרוב הולכים להצליח בענק.
