קריי אוף דה שינייד

במדינה כמו ישראל, שבה "The Cry Of The Celts" מגיע למעמד של תקליט זהב ולהקת מוזיקה אירית כמו "קטיפה שחורה" מצליחה לפוצץ בארים של מוזיקה חיה ברחבי הארץ, נדמה כי לאלבום החדש של שינייד אוקונור, "Seans No's Nua" - המוקדש לקלאסיקות של מוזיקה אירית מסורתית – יש סיכוי להצליח, במיוחד אם נזכרים כי אוקונור היא הזמרת-מבצעת הכי טובה שפעלה בסביבה בעשור האחרון.

רק בת 34 ואוקונור, לפחות במונחים של עולם הפופ, כבר מקוטלגת כזקנה. לפני 15 שנה נדמה היה שהיא הולכת לאכול את העולם לארוחת בוקר - שהיא היצור הכי טורף שעולם הפופ זכה לו מאז ג'ניס ג'ופלין. היא הציגה קול טהור עם הרבה רומנטיקה, פתיחות וטונות של מלודרמה, שאצל אחרים יכלו להישמע פאתטיים, ואצל שינייד התקבלו בהבנה והנאה, במיוחד כי היא היתה רק בת 19. אני לא מתכוון להיכנס כאן לנבכי אלבומיה של שינייד, רק אציין כי הכשרון הבסיסי שלה היה גדול עליהם (אם אתם מתעקשים, אז האחרון שלה, "אמונה ואומץ" היה פשוט קטסטרופלי). חלק מהעובדה הזו קשור ליכולותיה ככותבת, שאינן יוצאות דופן (יחסית לכשרונה כזמרת), והחלק השני קשור אולי לחייה האישיים, על משברי הזהות המיניים והדתיים, שהפכו את היצירה שלה לטרחנית בעוד שעשו את הקריירה לאמנים אחרים. הקריירה שלה לא התנהלה כפי שציפו ממנה, ועדיין, שינייד היא פרח נדיר, זמרת שיכולה להפתיע, אמנית באמת גדולה שזקוקה רק ליד מכוונת, קצת הומור, קצת פחות תעמולה פמיניסטית והרבה יותר מודעות עצמית כדי להגיש את יצירת המופת להן אנו כה מייחלים ממנה.

ועכשיו - מבט לעתיד?

האלבום החדש מנסה לסגור מעגל עם המורשת המוזיקלית עליה גדלה, ושינייד בהחלט לא עושה בושות. היא אולי לא תמיד מצליחה לרגש, אבל אין נפילות, מה גם שנדמה שזו האובססיה שלה (עוד אחת), והיא עושה את זה בהמון אהבה. עדיין חמושה בטונות של כאב, בהירות ומלודרמה, היא ניגשת לשירי העם האיריים (שניים מהם בשפה הקלטית) ללא הנחות רגשיות, עם מינימום לבוש, וקורעת אותם לגזרים, ברכות. כל השירים - בין אם הם מציגים את הצד הפמיניסטי של שינייד ("פגי גורדון" ו-"Lord franklin"), עוסקים בחייל השב משדה הקרב ("Her mantle So green") או חוזרים אל המהגרים האיריים לאמריקה ("paddy’s lament") - מציגים את אהבתה של שינייד לתרבות האירית, למדינה השסועה, לנופיה ולאנשים. כמאזין ישראלי, לא תמיד קל להתחבר למסורת האירית השורשית, כמו שלא קל להתמזג, נאמר, עם מוזיקת קאנטרי, אבל קולה של שינייד שומר אותך בתמונה גם בשירים הפחות אטרקטיביים. הפייבוריט שלי הוא "paddy’s Lament", בו הכאב הטבעי שבקולה של שינייד מתחבר נפלא עם המילים והלחן החזקים, שמתארים במופתיות את קשייהם של המהגרים האירים באמריקה.

על ההפקה הופקדו דונל לוני, אלן בראנץ' ואדריאן שרווד, שעבד בעבר עם פריימל סקרים, אבל התקליט נשמע הומוגני למדי, ונדמה ששינייד היתה עם היד על הדופק, נותנת לקולה להוביל את האלבום במקום שההפקה תוביל אותו, וטוב שכך. זהו בהחלט אלבום טוב, לא לכל אחד, אבל למעריציה של שינייד ולאלפי הישראלים שאוהבים מוזיקה אירית שורשית פרוייקט ביניים זה יעשה את היום.

כולי תקווה שאחרי שסגרה שורשים עם העבר, תתחיל שינייד להביט אל העתיד ולהעניק לנו את מה שאנחנו מחכים לו מאז 1987 - אלבום שיעפיל על "האריה והקוברה". תעשיית הפופ זקוקה לה, העולם זקוק לה, כי בנסיבות מסוימות היא בהחלט יכולה להיות מה שהיתה צריכה להיות מזמן, וזה זמרת הפופ הטובה בעולם.

ציון: 8