"דוד בוא מהר זוהר תלה את עצמו"

בן 48 היה זהר ארגוב כיום לו נותר בחיים, ומן הסתם היה נשאר זמר משגשג ומצליח. בליל ה- 6 בנובמבר 1987, נגדע הכל, וארגוב מצא את מותו בתא מספר 1 של בית המעצר בראשון לציון, כשהוא תלוי על סורג חלון וקרעי שמכת צמר סביב צווארו. ארגוב תלה את עצמו, ועל כך אין עוררין, אך ספק גדול מוטל על העובדה שניסה להתאבד. החברים, הסוהרים, מפקד בית המעצר, כולם משוכנעים שהמוות הזה לא היה צריך לקרות. עיתון "במקום" חזר לשבוע האחרון בחייו של המלך. לרגעי דעיכתו מהסמים, לפרשיית נסיון האונס בו נחשד, למעצר – וללילה האחרון, המסויט, שבסיומו הגיעה לקצה אגדת זוהר ארגוב.

"נראה אותך גבר" - עו"ד משה מרוז

משה מרוז היה עורך דינו של זוהר ארגוב באותה תקופה, ובהמשך ייצג את משפחתו בוועדת החקירה שהוקמה לבדיקת נסיבות מותו: "את זוהר הכרתי כשהיה עד תביעה במשפט שניהלתי. חקרתי אותו חקירה נגדית, והיה נראה לי שזה מצא חן בעיניו. כעבור כמה שנים הוא הסתבך בתיק של אחזקת נשק, ופנה אלי שאייצגו בערעור במחוזי. הוא היה אז נרקומן, שנזקק לסמים באופן קבוע, וקיבל בשעתו תחליפי סם. אבל, בפגישה איתי הוא היה אדם אחר, אופטימי, עם חוש הומור. אני זוכר שתהיתי איך אדם, שנראה במצב כל כך ירוד, לא איבד דבר מהחיותו.
"הוא הסתלבט אז על השוטרים שלידו, ושאל אם גם הם רוצים כדורים: 'אל תתבייש', הוא היה אומר לשוטר, 'תגיד כן ותקח'. היו לו תכניות שלא התאימו להתאבדות. הוא דאג למשל להופעות, לאמרגן. הוא כל הזמן שאל על הילד שלו, גילי, ועל חברתו דאז, הלן שרעבי ז"ל. היה לו ניצוץ בעיניים, רצון להילחם על העונש, על הגשת הערעור.
"ביום השישי בנובמבר התקשרה אלי החברה שלו, ומיד הגיעה אלי גם המשפחה. במשפחה חשבו שרצחו אותו, או התנכלו לו. אלה היו החשדות. זוהר לא היה מטומטם או טיפש. הוא הבין את המצב שלו ואת האפשרות שלי לעזור לו, ולא ציפה שאחולל ניסים. היה לו ברור שהוא ייצא מזה, ולי היה ברור, לאור זאת, שהוא לא התאבד. בכל מקרה, זו רשלנות. אחד כזה שמאיים בהתאבדות, צריך להיות מול היומנאי. למה הוא צעק? מה הוא רצה בסך הכל? עוד כדורים. בלי קשר אם היו נותנים לו או לא – לשמור עליו היו צריכים. העובדה שאיש לא נענש, מקורה במערכת שמגוננת על עצמה. זה שהוא צעק והיה נודניק ורצה כדורים? אז בסדר. נודניק זה בסדר, אבל זה לא אומר שאפשר להזניח אותו ולהגיד שהוא היה בעייתי. לבית המעצר מגיעים אנשים בעייתיים, וזה חלק מהעניין להשגיח עליו. אולי אם היו נענים לצעקותיו, הכל היה נגמר בשלום.
"חשבתי על מה שהיה יכול להתרחש בתסריטים אחרים. אולי היה יכול להיות שם שוטר אחר, שהיה משגיח עליו טוב יותר. מספיק שהיה שם אחד בתא שלא נרדם, וזוהר היה יוצא, מתחתן, נגמל ומוציא תקליטים עד היום".

"אל תהיי זאנווא" - אילנה עורקבי

אילנה עורקבי היתה בזמן המקרה חברתו של אמנון עורקבי, אחיו של זוהר: "את זוהר פגשתי חמישה ימים לפני מותו. באותו היום הייתי אצל אימו, ובערב פגשתי חברה, שאמרה שיש הופעה שלו בבת-ים ושנלך. נכנסנו לאולם באמצע שיר, וכשזוהר ראה אותי הוא מאד התרגש. משם נסענו עם ידידה שלו בשם אהובה לבית שלה בתל אביב. הוא אמר לי: היום את לא הולכת הביתה. את נשארת לישון אצל אמא שלי, ובבוקר נלך לבקר את אמנון ואת אבשלום, האחים שלו, שהיו עצורים שניהם. הסברתי לו שזה בלתי אפשרי, למרות שידע זאת לבד, אבל הוא התעקש: 'אני חייב לראות את האחים שלי'. כאילו שידע שהוא הולך למות ורצה להיפרד.
"לפני שעזבנו את ביתה של אהובה, הוא כתב לי הקדשה: 'לאילנה אל תהיי זאנווא', כאילו זונה, 'עם גברים. תשמרי על עצמך'. היתה לו חבילה ענקית של כסף, והוא ביקש שאשמור אותה. אני זוכרת שאמרתי לאהובה: 'תראי כמה כסף, שלא יעשה שטויות'. והוא שמע ונפגע, ואמר: "תביאי, תביאי את זה בחזרה". החזרתי לו, והוא ביקש שאתלווה אליו.
"נסענו לאיזה מועדון קטן, שם פגשנו את ישי לוי. זוהר הביא לו את הכסף, ולוי אמר: 'ניפגש אצלך בבית'. זוהר, אני ועוד בחורה נסענו במונית, ואמרתי לו: 'אני חייבת להיות בבית'. הרגשתי שאני לא רוצה להיות שם יותר. המונית הורידה את כולנו בחולון. זוהר ירד עם הבחורה ויחד הם הלכו לדירה של ישי. לי הוא נתן כסף למונית. השעה היתה חמש לפנות בוקר של יום ראשון. בערב של ראשון קיבלתי טלפון מאהובה, ששאלה מה קרה באותו יום. היא זו שסיפרה לי שזוהר עצור על נסיון לאנוס את אותה בחורה, בבית אימו".

"זה היה היום השחור שלי" - רס"ר דוד פרוש

דוד פרוש היה הקצין התורן בבית המעצר של ראשון לציון בעת המקרה, וכן האחראי הישיר על תא מעצר מספר 1, התא של זוהר. היום הוא גמלאי של המשטרה, בעל צימר בשלומי: "זוהר כבר היה יומיים בתא מספר 1, יחד עם שני עצורים נוספים. עם תחילת המשמרת שלי, זוהר התחיל לצעוק. הוא היה בקריז ורצה סמים. במקרים כאלה בדרך כלל היינו מביאים את הרופא, שנתן לעצור מנה של וליום. במקרה של זוהר, המנה לא 'גירדה' את הכמות האמיתית שנדרשה לו.
"זה היה היום השחור שלי. זוהר כל הזמן צעק, ואני שהיתי כמעט כל המשמרת בבית המעצר, במקום להיות עם אנשים בחוץ, בשטח. בסביבות עשר או אחת עשרה בלילה הוא התחיל ממש להשתולל ולעשות הצגות, כאילו הוא רוצה להתאבד. הוא לקח שמיכה, קרע ממנה חתיכה, עשה לולאה, קשר אותה לסורג החלון, ועשה עצמו כאילו הוא חונק ומושך, מהדק ומרפה. כמובן שלא יכולתי לראות זאת ולהבליג. ברגע שהוא ראה אותי, הוא היה יורד ומתרצה. גם החברים בתא אמרו לו: זוהר, תפסיק. זה נראה כמו נסיון למשוך תשומת לב.
"הוצאתי אותו החוצה והסברתי לו שזו לא דרך, ולא פתרון. אחר כך נסעתי לתחנת מגן דוד אדום בראשל"צ, והתחננתי לרופא התורן שייתן לי כמה כדורי וליום, כדי למנוע אפשרות שמשהו יקרה במשמרת שלי. כשחזרתי הוא באמת נרגע מעט. אבל אחרי חצי שעה, הוא כרך את השמיכה סביב צווארו, ושוב הוצאתי אותו החוצה. הוא אמר לי: 'לא יעזור, אני רוצה סם'. ברור שלא יכולתי לתת לו. פחדתי שהוא יממש את איומו, אז כבלתי את ידיו באזיקים. החברים אמרו לי: 'די, הוא יהיה בסדר, נשגיח עליו ונטפל בו'.
"קצת לפני ארבע בבוקר הוא נשבע והבטיח שיהיה ילד טוב. הוא אמר שהוא עייף, שילך לישון, וביקש שאתיר אותו מכבליו. אלה היו מלותיו האחרונות – שהוא מבטיח להתנהג בסדר ושהוא לא ינסה להתאבד.
"בסביבות ארבע בבוקר נכנסתי פנימה לתא, וראיתי שכולם ישנים. שמחתי שהנה מגיע הבוקר וסיימתי את המשמרת בשלום. רציתי לתפוס תנומה קלה ואמרתי ליומנאי שאני עולה לנוח, ושאם יש רחש הכי קטן, שייתן לי צעקה. עליתי למעלה ולא הספקתי לישון. התהפכתי, היה לי חוסר שקט נפשי, לא יודע למה. ואז, בארבע בבוקר, שמעתי צעקה. ישר ידעתי שמשהו קרה. רצתי למטה והוא כבר היה תלוי. אנשי החדר ישנו, היומנאי אמר לי: 'דוד, בוא מהר, זוהר תלה את עצמו'. תפסתי את זוהר, הרמתי אותו, שחררתי את החבל והוצאתי אותו לפרוזדור. ניסינו לעשות החייאה, תוך הזמנת ניידת טיפול נמרץ, שהגיעה תוך דקה-שתיים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
"עולמי חרב עלי. ברצינות. לילה שלם נלחמתי לעבור את המשמרת בשלום, ודווקא לפני קו הגמר נפלתי. מדובר באדם שהערצתי ואהבתי, ודווקא עלי נגזר להיות האיש האחרון שראה אותו בחיים. יחד עם זאת, בכלל לא הרגשתי אשם. מה שנתתי מבחינת הנסיונות להשאיר אותו בחיים, לא היו הרבה שהיו נותנים. עד היום אני יודע שהשתדלתי לעשות הכל מעל ומעבר. את מותו קבעו במעצר. לאחר מכן הזמנו את פרופ' היס, ראש המכון הפתולוגי, לבדוק את גופתו במקום, כדי שלא יגידו שניסינו למרוח דברים. בסוף העברנו את הגופה לחדר צדדי, והגיע אמבולנס שפינה אותה לאבו כביר.
"בינתיים הוטלה עלי המשימה לבשר למשפחתו. לא זכרתי איפה אחותו גרה, אז לקחתי מישהו איתי לשיכון מזרח. הם היו בבית, ישנו. אמרתי לאחותו שקרה אסון ושזוהר שלח יד בנפשו. זה היה רגע קשה. היא לפתה את ראשה, וישר הטיחה בנו את האשמה. סיפרתי שניסינו למנוע ושנלחמנו בו. עד היום, לא פעם ולא פעמיים, אני נזכר בלילה ההוא וזה עושה לי פרפרים. במחשבה לאחור, רק אם הייתי ישן איתו במיטה הייתי מציל את חייו".

"מיילל שעות על גבי שעות" - רפ"ק אהרון טל

אהרון טל היה ראש לשכת סיור מבצעים בשפלה בעת המקרה, וראש צוות החקירה לגבי נסיבות מותו של ארגוב. היום הוא גמלאי, עובד בחברה פרטית בתחום הסחר: "פגישתי האחרונה עם זוהר היתה כמה ימים לפני מותו, ונמשכה כעשר דקות. הוא היה שבר כלי, בלי שיניים. כל גופו דקור, עד שהיו צריכים להזריק לו באיברים אינטימיים. הוא היה עצור על נסיון אונס, והסביר לי שהוא בכלל לא היה מסוגל לאנוס, ושמנסים להפיל אותו. הוא ממש חיפש מישהו לספר לו את זה.
"צריך להבין, זוהר היה עצור בעייתי, כי הוא היה מיילל שעות על גבי שעות ומשגע לא רק את תאי העצורים, אלא את כל התחנה. הוא היה מסוגל ליילל שעות. הינו כובלים אותו למיטה באזיקים כי הוא התפרע מהקריז, אבל הוא היה בוכה עד שנשברנו ופתחנו את הכבלים, ככה כל שלוש או ארבע שעות. הוא לא היה עבריין מניאק. הוא לא שדד זקנות. לא אחד שעליו אומרים: פגע רע לציבור. בסך הכל בחור חיובי, נחמד, בחור טוב. לא עבריין קלאסי. פעם אחת כשניהלתי איתו שיחת נפש אמר: 'וואלה טל, אני יוצא מהלבן, אני מפסיק'. ידעתי שהוא רוצה, אבל זה היה חזק ממנו.
"ב- 6 בנובמבר, בסביבות חמש ומשהו בבוקר, התקשרו מהתחנה, ואמרו לי: 'תגיע מיד ותבדוק מה קרה שם'. הופתעתי מאד, כי זוהר לא היה מהמתאבדים, וזה שהודיעו שהוא נמצא תלוי בתא המעצר, היה עבורי הלם מוחלט.
"אף פעם לא נחמד לשמוע שעציר מת בתא המעצר שאתה אחראי עליו פיקודית. אבל המקרה של זוהר נגע לליבי במיוחד, כי הוא היה מטופל על ידי אישית. זוהר היה חלש. העולם התחתון, שזיהה חולשה, הפך אותו לסנג'ר: לך תביא את זה, לך תביא את ההוא. לא היה אכפת לביריונים שזוהר זמר מפורסם. ידענו שהם לוקחים לו את תחליפי הסם. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם העבריינים, ולכן את הכדורים הינו נותנים לו בלשכתי, שנראה בעיניים שהוא באמת לוקח אותם. הוא קיבל בעיקר היפנודרום, אותו טחן לאבקה והסניף דרך האף.
"כשהגעתי למקום, דיברתי עם הקצין התורן, פרוש. הבנתי ממנו שזוהר עשה לו את המוות כל הלילה. הוא פשוט בכה לי: 'עכשיו ראיתי אותו, לפני שנייה הוא היה חי'. כל תחנת ראשון הכירה אותו, וכולם היו בהלם ממותו.
"בחקירה דיברתי עם העצורים האחרים. היה להם מין משחק כזה, שנקרא 'תרגיל הקוקיה'. העצור קושר לולאה, מחבר את עצמו לסורג, ועומד על הרגליים בצמוד לקיר, טבעת החנק קשורה לצווארו, ואז הוא מרפה עם הגוף, הטבעת לוחצת ועוצרת את זרימת הדם למוח. ארבע-חמש דקות כאלה – זה מספיק למות. זוהר היה כביכול תולה את עצמו, והעצירים היו רצים פנימה, וכל התא היה צועק: 'יאללה, תביאו פרודורמול, תביאו היפנודרום'. כשהוא קיבל, הם לקחו לו אותם.
"אלא שבאותו לילה, העצירים פשוט נרדמו, וכשזוהר עשה את התרגיל הזה הוא כבר היה עייף, תחת השפעה של כדורים, ולא ידע שכולם ישנים. לא חשב על זה שאין מי שיציל אותו. הם נרדמו, כשקמו – הוא כבר היה מת.
"הייתי בלוויה, אבל המשפחה כעסה עלי ועל המשטרה. חקירת מותו ארכה למעלה מחודש, ובסופה נקבע שלא היתה רשלנות משטרתית, אבל גם שזוהר לא התאבד. לא ניסיתי להציל פה מישהו או לחפות, כי העצורים היו פורצים ונרקומנים. הם לא שיתפו פעולה, כי הם היו מפוחדים. אז היה חשוב לבדוק את הרקע מסביב ואת הזירה. הרגישות היתה בגלל שזה קרה בתא מעצר, ובגלל שזה זוהר ארגוב. הציבור לא הכיר את זוהר במצבו האמיתי, כמו שאנחנו ראינו אותו: נרקומן, מחוק. אדם שקורע את עצמו כדי להשיג מנת סם.
"אני יודע שזה נשמע יותר רומנטי שאדם כמוהו התאבד, אבל זה לא ככה. באותה תקופה הוא כמעט שלא דיבר. קולו היה ניחר, והוא השתמש בכל סם, בלי לבחול בכלום. על פי הממצאים והדו"ח הפתולוגי, זו לא היתה התאבדות כדי למות, אלא משחק שנועד לסחוט מהשוטרים כדורי שינה. השופט קיבל בזמנו את גירסת המשטרה".

"חטפתי את מכת חיי" - אמנון עורקבי

אמנון עורקבי הוא אחיו הצעיר של זוהר ארגוב, אז אסיר בכלא ניצן: "התעוררתי בשש בבוקר. אני זוכר שפקחתי את עיני, ואחד מהבחורים שישב איתי בתא, הסתכל עלי וחיכה שאתעורר. הוא אמר לי: 'אמרו ברדיו שזוהר ארגוב התאבד'. התרגזתי ועניתי: 'אם אתה לא סותם, אני קופץ עליך'. גם ככה הייתי במצב רוח איום ונורא בגלל זוהר. הבחור מהתא התעקש: 'אני מדבר ברצינות. הודיעו בחדשות שהוא התאבד בבית המעצר בראשון לציון'. כשהוא אמר ראשון לציון, חטפתי את מכת חיי. הבנתי שזה אמיתי, כי אף אחד חוץ ממני לא ידע שהוא בראשון. קפצתי מהמיטה ונתתי שתי בעיטות לדלת, משהו שאסור לעשות, בטח שלא לפני ספירת הבוקר. היומנאי רץ אלי כבר עם המפתחות ביד, ואמר: 'תירגע, אמנון. אני בא לפתוח לך'. זאת אומרת, שהוא ידע לפני מה קרה.
"לא השתוללתי. נראיתי רגוע, אבל הייתי גמור. אין מילים שאפשר בכלל לתאר את ההרגשה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ביקשתי שיחת טלפון דחופה. שאלו לאן, ועניתי 'לכלא באר שבע', שם ישב באותו זמן אחי אבשלום. פחדתי שהוא יקח את זה קשה ויעשה לעצמו משהו, יחתוך ורידים. נתנו לי לדבר איתו. והוא אמר שהוא בסדר. אמרתי לו שלא יריב עם הסוהרים, כדי שלא נבזבז את הסיכוי הקלוש לצאת ללוויה. במרפאה ביקשתי בקבוק אדולן שלם שיחזיק אותי. הרופא חתם לי מיד.
"יצאנו כולנו ללוויה. גם שם לא בכיתי. אני זוכר שהביאו אותי כבול, ידיים ורגליים. הייתי מושפל וכועס. כעסתי עליו שהוא שיחק משחק אסור. הוא לא התכוון להתאבד. הוא היה בקריז. כעסתי על זה שהוא, אחי הבכור, אכזב אותי. זוהר היה עייף מהחיים, אבל לדעתי לא היה לו אומץ להרוג את עצמו".
זוהר ארגוב נקבר בבית העלמין בשיכון גורדון בראשון לציון. על קברו הוצבה מצבה בצורת גיטרה, שנותצה לפני כמה שנים ונבנתה מחדש. נסיון לנציח אותו על ידי קריאת רחוב על שמו בראשון לציון, נתקל בהתנגדות התושבים. ברכה גרושתו התחתנה שוב, התגרשה, וכיום עובדת כמזכירה בכירה. גילי בנו, בן 29, התמכר לסמים, יצא מהם, וכרגע עומד לפני הוצאת דיסק חדש. אמו של זוהר, יונה עורקבי, נפטרה לפני שבע שנים. לדברי אחיו, אמנון, מצער. בפועל, נפטרה מחיידק שפגע בכבד שלה. חברתו לחיים דאז, הלן שרעבי, גרושתו של בעז שרעבי, נמצאה מתה בתאה בנווה תרצה לפני מספר שנים.