טיול לאורך החוף
שעתיים על הים, בבוקר, בצהריים, או לפני השקיעה ותחזרו כמו חדשים
"מה יהיה?" אמרה לי בשיחת טלפון לילית, חברה שתקועה חזק עם ההרגשה הזו ושמנסה להיחלץ ממנה. חוסר שקט קבוע, תחושה של אי-ודאות, דריכות, לעתים מוגזמת, שנותנת תחושה של עומס מתמיד. כל מה שכולנו צריכים עכשיו זה בסך הכול כמה שעות של שקט.
"איזה מין שקט בדיוק היית רוצה?" שאלתי אותה.
היא חשבה רגע. "לא שקט מוחלט, של חדר ריק וסגור. זה בטוח. שקט כזה, עכשיו, רק יחמיר את העניינים. אני צריכה שקט של כמה שעות, שאפשר ללכת בו, עם איזה רעש מונוטוני, קבוע, ברקע, שיחריש את הדקירות של המחשבות. משהו קצר, מחוץ לבית, שייתן תחושה של מרחב והתחדשות. האמת, אני צריכה משהו קרוב וקצר. אני לא יכולה לגמרי להתנתק, כי בכל זאת, צריכים לשמוע חדשות, ואני לא יכולה לברוח עכשיו, למשל, לאיזה צימר רחוק, כי הדאגה תשגע אותי גם שם. משהו קצר, בשבת, משהו קרוב.
עיינתי במצב בתשומת לב. "המצב שלך," חרצתי דיאגנוזה, "הוא שאת צריכה ללכת לים." רשמתי לה שעתיים בחוף הבונים, המלצתי שתיקח לריאות, וקבענו לדבר שוב על "מה יהיה" לאחר הטיפול.
