"אני מתגעגע אליך"

כבר חמש שנים חלפו מאז היום הנורא. מאז נרצחת ונלקחת מאתנו על ידי בן עוולה.
חמש שנים וכאילו היום. חמש שנים שאתה איננו ובכל זאת ישנו. חמש שנים בלעדיך ובכל זאת איתך.
אני מתגעגע אליך. אני חסר את החבר, המורה, המנהיג והאיש שהיה חלק כה חשוב בחיי במשך כל-כך הרבה שנים, תריסר שנים.
אני חסר יחד עם כולם את חוכמתך, את ניסיונך את הכנות שבשמחה, את העצב שבא מייסורים אמיתיים, את הישירות הבלתי מתחסדת, את קוצר הרוח שלך, את הג'ינג'יות ואת העומק הבלתי מתפשר שיורד לפרטים ומבקש להיות מיודע בכל.
הימים האלו מחדדים בי את דמותך ואת אישיותך. אתה כל כך חסר במערבולת האלימות הבלתי נשלטת והלא צפויה.
עברתי אתך, יצחק, ימים קשים. ראיתי אותך בשעותיך הקשות כשר ביטחון ובייסוריך הרבים כראש ממשלה.
זיכרון הימים ההם מחריף ומקשה עוד יותר עלי ועלינו. אתה חסר, חבר, אתה חסר......
היית ממוקד מאוד. הייתה בך היכולת לנתח מצבים קשים ולאבחן במדויק את התפל מהעיקר.
הרגשתי תמיד ביטחון לידך, הרגשתי שאתה יודע בדיוק מה לעשות וגם שלא היו בידך תשובות לכל, הרגשתי וידעתי שבמקביל לדיבור על עתיד חדש, לצד התקוות והחלומות בתהליך הפיוס, ייתכנו גם משברים וקשיים כבדים מנשוא.
דמך, כמו צוואתך, מאירים את דרכה של ישראל השפויה השואפת לשלום ומושיטה יד לשלום לשכניה.
הפכת קורבן למנהיגותך. מנהיגות דורשת אחריות והובלה וכך נהגת. בימים קשים של התלהמות והסתה, המשכת יצחק, לאחוז במצפן הקברניט בעודך סולל את דרכה של ישראל לעתיד חדש.
מאז נרצחת, יצחק, אבדה המנהיגות בישראל. מאז נרצחת, יצחק, איבדנו כולנו את ישראל שהיתה עד ל-4 בנובמבר 1995.
חמש שנים לאחר שנרצחת והלכת מאיתנו, דרושים אנשים אמיצים כמוך לשאת בעול הכבד, ואין.
אני אוהב אותך, יצחק. לא הפרתי את אמונך אף פעם. הייתי נאמן לך ולדרכך ולא הסתרתי ממך מאום. סיפרתי לך על כל העובר עלי וזכיתי להיות איש אמונך בכל הקשור בך אישית ובכל העובר עליך.
אני אוהב אותך, יצחק ואיש לא יפסיק את אמונתי בך, בדרכך ובאישיותך, עד אעצום עיני.