שתף קטע נבחר

אלבום של כו-לם

כריס קורנל מ"סאונדגארדן" הקליט אלבום עם שרידי "רייג' אגנסט דה משין". ארי קטורזה, שבדרך כלל מעדיף להסגיר להקות-על כאלה למשטרה, דווקא נהנה מהרעש

יש משהו מרתיע במושג הזה שנקרא "סופרגרופ"; לרוב מדובר באיגוד של אגואים מנופחים של אמנים בעידן הפוסט-חלוצי שלהם, שמשחזרים סוג של זעם ויצירתיות בסביבת עבודה סטרילית עטופה מנהלים, פרומוטרים ואנשים שמנים עם סיגרים שמתכננים איך לסחוט את שיתוף הפעולה למקסימום רווחים. בכל הקשור לסופרגרופ, לרוב אין ולו רגע אחד של תמימות. תשאלו את אריק קלפטון, הוא יספר לכם על המלחמות הבלתי- פוסקות שלו ב"קרים". לכן מעניין היה להאזין לחיבור הפעולה המעניין בין כריס קורנל, סולנה לשעבר של "סאונדגארדן", ושלושת שרידיה של רייג' אגיינסט דה מאשין – טום מורלו (גיטרות), טים קומרפורד (בס), בראד ווילק (תופים) – בניסיון להציג את הגרסה הכי אותנטית לרוק האמריקני העכשווי, בעידן בו רעש וילדים הולכים יותר מדי טוב ביחד.
לכאורה אין הרבה מן המשותף לשתי הלהקות: כריס קורנל, הצרחן הכי גדול מאז רוברט פלאנט, היה סולנה של להקת גראנג' בעלת יכולות ביצוע של להקות פרוגרסיביות, ואילו רייג' היו חלוצי ראפ-מטאל שהתפרסמו בהשקפת העולם ניאו-מרקסיסטית ואנטי-קורפרטיבית, והצטיידו בסולן שהזכיר ראפר יותר מאשר זמר רוק. הוסיפו לכך את העובדה שקורנל מסרב בתוקף לכתוב תמלילים פוליטיים ותיאלצו להתמודד עם השאלה הבלתי-נמעת: לשם מה הם היו צריכים את זה?
"אודיוסלייב" אכן מורכבת מאנשים מאוד רציניים ושונים: מורלו, בוגר אוניברסיטת הארוואד והאחיין של נשיא קניה הראשון, הוא פעיל בארגונים פוליטיים שונים, ביניהם axisodjustice.org; טים קומרפורד מחלק את זמנו בין משפחתו לבין טיפוס הרים בעזרת אופניים; והמתופף בראד ווילק עסוק עיקר בקריאת ספרי בודהיזם. קורנל הוא תרנגול גאה, הוא רוק-סטאר אמיתי והוא שר כאילו הוא מוכרח להבהיר שיש לו הכי גדול. אלא שלמרות חיכוכים עסקיים ואחרים (חברות ההנהלה של קורנל ורייג' שונאות אחת את השניה) - שבגללם גם נאלץ קורנל לפרוש מקליפורניה לביתו בסיאטל – החבריה, לפחות לעת עתה, מסתדרים טוב ביחד: מורלו והחבר'ה מעריכים מאוד את היכולות הווקאליות של כריס, ואילו הוא מצא בהם חבורה שמשחזרת את אותה הרגשה אותנטית של זעם שהיתה לו בצעירותו. והכי חשוב, יחד עם קורנל, מספרים החברה של רייג', הם כתבו יותר שירים מאשר בכל התקופה עם סולנם זק לה-רושה.
על מנת לסייע להיתוך המתבקש וכדי למנוע מלחמות אגו מיותרות הם שכרו את ריק רובין, אחד המפיקים המוזיקליים הכי
חשובים בשני העשורים האחרונים ומי שאחראי יותר מכולם למיזוג בין ראפ למטאל. רובין אמור היה ליצור משהו ראוי מהתרכובת שבין קורנל לרייג', ויותר חשוב – להשליט סדר.

כל המחנות ייצאו מרוצים

מה שמפתיע באלבום של "אודיוסלייב" הוא שהחיבור בין שתי המסורת שמר על שתיהן שלמות. קורנל שר כמו פלאנט, ורייג' מנגנים כמו רייג', אף אחד לא שינה פוזיציה או עשה מאמץ להוליד את עצמו מחדש. הריפים הם ריפים של ראפ-מטאל, השירה היא רוק קלאסי לאורך כל הדרך, כך שהאלבום יתקבל בהבנה בקרב כל מחנות ההארד-רוק לדורותיהם. לדברי קורנל, רייג' נאלצו להתמודד עם נגינת מלודיות, לעיתים גם עם בלדות. וכאן הוא לא וויתר; כשהיה צריך להסביר לקומפרפורד שלא ינגן תו מסוים, הוא התעקש על זה. עוד דבר שעשה קורנל הוא לא לנגן באלבום. הוא השיל מעליו את הגיטרה והתרכז בתקפיד הווקאלי, כאמור בצורה מעוררת השתאות.
אלא שללא הרעיונות הפוליטיים של דה לה-רושה, לא תמיד יש הצדקה לסוג כזה של כוח, וקורנל מעולם לא השתבח ביכולות תמלול מעוררות הערצה. "אודיוסלייב" מגישים רוקנרול אפוי היטב, אבל לא ממש מזיזים. שרידי רייג' מנגנים כמו חיות רעות וקורנל מגיע לגבהים בלתי אנושיים. לפעמים זה מרתק, ממש עושה טוב על הלב, מה גם שמורלו מוציא צלילים חדשים מהגיטרה שלו ובכלל, בכל הקשור בנגינה אין באלבום אף רגע מאולץ. זה נשמע טבעי, זורם, רב-עוצמה ומלוטש, אבל כשנכנסים לעובי הקורה – אין שם הרבה. הסיפורים של קורנל לא ממש מדליקים, שלא לומר קלישאיים להחריד. גם כשהוא שר על Cochise, צ'יף אינדיאני שבני משפחתו עונו ונרצחו על-ידי חיל הפרשים האמריקני, הריפים והשירה מעבירים הרבה יותר מהמילים. ועדיין, אני חושב שחובבי מטאל, גראנג' ורייג' לסוגיהם יהנו מהאלבום. כי אחרי הכל זה רק רוקנרול, זה רעש עשוי היטב, ותודו, אתם אוהבים את זה.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת האלבום. זה רק רוקנרול
לאתר ההטבות
מומלצים