"חמש שנים מאז שלוש היריות הזדוניות ושוב אנחנו עומדים בין מלחמה לשלום". דליה יאירי, אשת תקשורת ואלמנת אל"מ עוזי יאירי, כותבת לחבר
פורסם:
02.11.00, 22:42
שלום לך יצחק רבין ,
אני כותבת אליך ביום שבו אני כועסת, ולכעס שלי אין כתובת. אני כועסת וכואבת ובעיקר עייפה מלכעוס ולכאוב.
ראה מה קרה לנו מאז שהלכת.
חמש שנים מאז.
אני מאמין, אמרת אז בקול גדול, שיש סיכוי לשלום.
אמרת, ושרת, ושמעו את הזיוף, שהרי זמר גדול לא היית - וראו איך קיפלת את הנייר עם מילות שיר השלום, ואחר כך, אחרי הכל, מצאו אותו בכיס המעיל שלך, מוכתם בדמך.
ראה מה קרה לנו.
היו הפחדים והחששות מהדרך, שהרי גם אתה אמרת שהתקווה שלנו מהולה בדאגה. שהרי גם אתה לא הישלת אותנו ואת עצמך שהדרך לשלום תהיה מרופדת בשושנים.
ידענו שיהיו פחים בדרך, מוקשים, ידענו שאויבינו – שותפינו, לא ימהרו להחליף את קולות הנפץ במנגינות שירי שלום.
ואתה חזרת ואמרת - חייבים לשקול, לבדוק, להיזהר, למהר וללכת לאט. כדי להגיע מהר, חייבים ללכת לאט. חזרת והדגשת. האם מיהרנו מדי? האם ראינו רק את מה שנשקף אלינו מחלון ההזדמנויות שלא היה אלא מראה ששיקפה את משאלות ליבנו?
אויבי השלום, אמרת, רבים מכפי ששערנו. אורבים לנו.
וראה מה היה לנו. האם טעינו ולא זיהינו מי אוייב ומי שותף. האם כאשר ספדת לשחר סימני, סגן משנה בן עשרים ואחת מאשקלון, שנרצח וגופתו נמצאה
ירויה – באמת האמנת ששחר סימני יהיה החלל האחרון של כולנו, ישראלים ופלסטינים?
בארבעה במאי 1994 חתמת על הסכם קהיר עם אש"ף. דיברת אז על קשר הדם הקושר אותנו, הישראלים, היהודים, אל הארץ הזאת. דיברת אז על אברהם ילובסקי, נפח יהודי שנרצח בבקתת החימר שלו בואדי חנין, בשנת 1889. דיברת אז על מאה וחמישים שנים של דם ושכול, ועל ילובסקי שהיה הקרבן הראשון בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל.
קשרת את הרצח ההוא ברצח שחר סימני, חוט של דם אמרת, קושר את כולנו. ואני ידעתי שאתה מדבר גם אלי. גם עלי.
שהרי ישבתי שם, על מדשאות הבית הלבן בשלושה עשר בספטמבר 1993, בוכה ונרגשת ומביטה בך מתקשה ללחוץ את ידו של ערפאת. עבור האלפים שהגנו בגופם ובמותם על חיינו, ידעת לומר לו ולעולם, (ואני ידעתי שאתה מתכוון גם אלי), כי איחר טקס זה את המועד.
חמש שנים מאז שלוש היריות הזדוניות, ואתה לא איתנו. והמילים שלך כאילו נאמרו היום. "בעולם של זאבים אין בדעתנו להיות כבשה תמימה". את הדברים האלה אמרת בפתיחת מושב החורף של הכנסת בשלושה באוקטובר 1994.
אנחנו מוכנים לשלום, אבל אנחנו מוכנים גם למלחמה אם תיכפה עלינו. אמרת אז. ולא חשבת ששש שנים אחרי – נהיה במלחמה. "מיני מלחמה", מכנים אותה היום. והבוקר, בהקשר הזה של השמות שאנחנו נותנים למלחמות חשבתי עליך. דיברנו פעם, אתה ואני, באחד מימי הזכרון, על מאה שנות מלחמה, ועל הכינויים שאנחנו נותנים למלחמות. דיברנו על פרעות, על מאורעות, על מלחמת העצמאות, על מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים, ההתשה, יום הכיפורים, שלום הגליל.
גם באויבים שלנו נתנו סימנים – פדאיון, מחבלים.
ולאחרונה ניסינו, בכל מאודנו, לראות בהם שותפים לדרך.
ראה מה קורה לנו.
שוב קולות נפץ ויללות אמבולנסים, שוב קריאות נקם ובכי קורע לב של מי שמתו מונח לפניו. אנשים הולכים אחרי ארונות, ואנשים קוברים מתים וקוברים חלומות, ומציפים בדם את האיזור.
ובכל זאת, יצחק רבין, ראה מה קורה, שלום כבר אינה מילה שזורעת פירוד. הכל מדברים על הצורך בשלום. הכל יודעים שאין מנוס מתשלום מחיר. הספקות באשר לשותף משותפים לימין ולשמאל.
