"קשה לתאר עניין שבו נוצלו אמצעי התקשורת הבינלאומית באורח כה מוצלח - מבחינתם של הערבים - כמו העניין הפלסטיני. מאז ד"ר גבלס (האחראי לתעמולת המשטר הנאצי) לא היה עוד מקרה דומה, בו חזרה על שקר הניבה פירות כה מרובים... אין לך שקר גדול ומוחץ יותר מזה התובע הקמת מדינה פלסטינית נפרדת בגדה המערבית. ...". אמנון רובינשטיין, לשעבר שר החינוך מטעם סיעת מרצ (מאמר "שקרים פלסטיניים", עיתון "הארץ", 1976).
מדינה פלסטינית מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. קביעה זו איננה סיסמה פוליטית ריקה מתוכן, אלא אמת אסטרטגית מבוססת היטב. על כן, כל גילוי של תמיכה או השלמה עם הקמתה של מדינה כזו אינו מתיישב עם דאגה אחראית ומפוכחת לאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. כל עמימות סביב נושא זה, כל מדיניות שאיננה דחייה חד-משמעית ונחרצת של אפשרות כלשהי של הקמתה של מדינה ערבית בפאתי גוש דן, השולטת טופוגרפית על כל שפלת החוף והידרולוגית על שליש ממשאבי המים של ישראל, היא שגיאה חמורה ברמה הלאומית והמדינית כאחת.
הגישה הגורסת שעל ישראל להימנע מסירוב בוטה מדי לרעיון המדינה הפלסטינית, ולו מסיבות טקטיות – כדי לא להצטייר כקיצוניים יתר על מידה בדעת הקהל העולמי – מוטעית מיסודה, ומשמעותה שיעבוד יעדים אסטרטגיים ארוכי טווח, והקרבתם למען צרכים טקטיים קצרי טווח. יש בה כדי להכפיף צורכי ביטחון קיומיים לנוחות דיפלומטית, להעביר את עול המערכה וכובד האחריות לגורל המדינה מכתפיהם של נציגי משרד החוץ המעונבים בבירות העולם, אל כתפיהם של חיילי צה"ל המאובקים בקווי החזית, וזהו היפוך של סדר הדברים התקין, שכן תפקידה של הדיפלומטיה לשרת את האסטרטגיה הלאומית ולקדמה, ולא להכתיבה.
יש לבוא חשבון נוקב עם אלה שהובילו את המערך ההסברתי והדיפלומטי של ישראל בשנים האחרונות. הסכנות הרות הגורל כתוצאה ממסירת שטחי יש"ע לשלטון ערבי ריבוני הן כה חמורות ומוחשיות שקשה להאמין שאין ביכולתו של שירות חוץ בעל רמה מקצועית מתקבלת על הדעת להמחישן לעולם. אף מדינה חפצת חיים לא יכולה להשלים עם מהלך כזה; הנהגה שאינה מסוגלת להדוף את הלחצים למימושו, אינה רשאית למשול. העובדה שרעיון המדינה פלסטינית התפשט והתבסס בדעת הקהל העולמית אינה מעידה על טיבו או על ההכרח להשלים עמו, אלא על טיבם של אלה שבידיהם גורל המדינה היה מופקד – ועל ההכרח להחליפם.
את האיומים החמורים על ישראל, הטמונים במסירת יש"ע לריבון ערבי (אובדן מרחב קרקעי מינימלי הדרוש לפריסת מערך צבאי להגנת מישור החוף; יצירת גבול קבע של מאות קילומטרים, שנושק למרכזי האוכלוסין העיקריים של ישראל; מתן שליטה טופוגרפית לפלסטינים על מערך התשתיות בשפלת החוף, כולל שדות תעופה, נמלי ים ותחנות כוח; מתן שליטה הידרו-אסטרטגית לפלסטינים על מקורות מי תהום חיוניים) היטיב לתמצת לא אחר מאשר שמעון פרס, שהזהיר: "אם תקום מדינה פלסטינית ..., היא תהיה חמושה מכף רגל עד ראש. יהיו בה גם בסיסים לכוחות המחבלים הקיצוניים ביותר... מצוידים בטילי כתף נגד מטוסים וטנקים, המסכנים לא רק עוברי אורח, אלא כל מטוס ומסוק שימריאו בשמי ישראל, כל כלי רכב שינוע בעורקי התנועה העיקריים בשפלת החוף" (מתוך הספר "כעת מחר", 1978). הייתכן שראשי הליכוד היום שכחו את מה שידעו ראשי השמאל אז?
ייטיבו לעשות ראשי המחנה הלאומי אם יאמצו את הקו הגאה והבלתי מתנצל, שביטא בעבר איש שמאל מובהק, פרופ' אמנון רובינשטיין, בר -סמכא במשפט קונסטיטוציוני, כאשר קבע (מאמר "מלכוד המלחמה השלישית", "הארץ", 1976): "אין ... לקבל את הטיעון העקרוני על פיו רשאים ערביי ארץ ישראל להחליט על דעת עצמם כיצד לארגן את חייהם המדיניים. לישראל ...זכות וחובה להביע דעתה ולעשות למען קבלת דעתה".
דבריו היו ברי תוקף אז, כמו היום.
