שפשוף נעים

אין דרך להפריז בחשיבותה של רצועת "ראשון בדרמה" של הכבלים, המאפשרת ליצירות מקור כ"יוסי וג'אגר" להסתנן לחיינו מבעד לחרכי הירי של טלוויזיה ערוץ-שתיימית צולפת. "ראשון בדרמה" – סידרת דרמות ישראליות מקוריות הנאספות תחת קורת הגג של הכבלים – היא בית גידול חיוני לבמאים ולתסריטאים, ברובם בני המחזורים האחרונים, מי שעוד יקימו את הקולנוע הישראלי על רגליו מתוך כסא הגלגלים בו הוא מוטל זה שנים. יצירת דרמות קטנות לטלוויזיה מאפשרת להם את השיפשוף המתבקש; במקרה של "יוסי וג'אגר" זהו שיפשוף נעים לכל הצדדים.

דור האיקס של צה"ל

"יוסי וג'אגר" היא דרמה קטנה. אין צורך להפריז בשבחיה. היא מיטלטלת בעדינות בין דרמת צבא ישראלית מהסוג המיושן – כולל מג"ד קלישאי, מזרן פלוגתי ומטבח צבאי במשבר – לבין שבירה של הקלישאה באמצעות הטלתה לתוך רומן חד-מיני ועיסוק כמעט מנוכר בחוסר התוחלת ובהריגת הזמן והאדם האגביים של המוסד הצבאי. החיילים של "יוסי וג'אגר" הם התגלמויות מוכרות, סטנדרטיות, ראיתם כמותם במספיק סרטים ישראליים קודמים; אלא שהפעם נדמה שהם מודעים מאוד לאירוניה שבמצבם כחיילים, כייצוגים של דמויות. כאילו עצם החיילות – היקלעותם למצב בו הפכו לכאלה – מתפרשת על-ידם כאירונית, בדיחה לא מוצלחת על חשבונם, שכל שנותר הוא לשחק איתה, לא להתנגד. דור האיקס של הצבא הישראלי.
"יוסי וג'אגר" אורגת צבאיות ישראלית קולנועית מוכרת, ישנה וגברית, לתוך הישראליות החדשה, המודעת, המפורקת מאידיאליזציה של צבאה, זו שכבר שחטה את הפרה הקדושה. התוצאה אפקטיבית, בעיקר מכיוון שבמרכזה – כמו פיל במרכז השק"ם – עומדת אהבת גברים מפורשת, מתועדת ולוהטת, העשויה לתפוס את מי שהורגלו בשמרנותו היחסית של הפריים-טיים המקומי לא ערוכים. יש בשר. "יוסי וג'אגר" תראה לכם אהבת גברים משכנעת ולא מוצנעת, כולל המילים המפורשות "לזיין בתחת" ו"אם אתה טייס, אני מתרוממת". אין כל התייפיפות ב"יוסי וג'אגר", וגם זה חידוש מסוים.

לא כל אחד יכול

ועדיין, במסעה החולף דרך כל התחנות המוכרות ובסופה הידוע מראש, "יוסי וג'אגר" אינה מפרקת את האתוס הצבאי-קולנועי הישראלי הישן, ונערכת – גם אם מתוך מודעות עצמית חדשה – סביב מוקדי הכוח, השוביניזם והשכול הידועים מבלי לגעת בהם לרעה או לבעוט בדלי. סיפור המשנה שלה – סיפור האל-תשאל-אל-תספר – הוא המשמעותי יותר, ורק באמצעותו היא מצליחה לטלטל.
זו דרמה איטית יחסית, מאופקת, לא נחפזת אל סופה, לא נופלת לתהומות רגשניים ולא מטפסת על פסגות דרמטיות עוצרות נשימה. זו דרמה ישראלית, והיא טובה. סיפור קטן, לא מתחכם, על מוות מיותר אחד, שרירותי וטפשי כרובם. יש כאן עבודה דרמטית בסיסית, פרולטריונית, אבל כזו שצריך לדעת לעשות. איתן פוקס, הבמאי, ואבנר ברנהיימר, התסריטאי, בהחלט ידעו. העובדה ש"יוסי וג'אגר" הפכה להיט קולנועי עוד בטרם שודרה ברצועה לה נועדה אומרת בעיקר כי דרישותינו אינן בשמיים; לא כל אחד יכול, אבל דרמה ישראלית מצליחה ונוגעת היא אפשרית ונגישה. יהיו עוד רבות נוספות.