שנית מצדה נופלת

העיירה בוערת, אבל במדינת הגמדים רעש מהומה. בין טבח אחד למשנהו, בעוד הגופות מוטלות לפנינו, מתנהלת כאן פארסה אומללה ששמה בחירות. זר לא יבין זאת. ישראל איבדה כבר יותר ממספר ההרוגים שהיו לה במלחמת ששת הימים, אבל הקרקס הלעגני בשיאו. השמש זורחת, השיטה פורחת, השוחטים ממשיכים לשחוט, וחכמי החלם של המזרח התיכון עוסקים בזוטות מפלגתיות.

המערכת הפוליטית נראית כמו מוסד סגור בו לחוקי השפיות אין חלק ונחלה. מעשי ההרג היומיומיים הם כמטרד עבור עסקני המפלגות והעיתונות. הקורבנות נראים כמי שמפריעים ל"שיגרה" הישראלית להמשיך בריקוד הסטריפטיז שלה סביב מולך הבחירות. אני מאתר אפילו תרעומת סמויה על הרוגיה האחרונים של התופת הפלסטינית כמי שמקלקלים את עמודי הרכילות המפלגתית המופיעים בכרוניקה היומית. רק חברה מתאבדת מקדימה את ההליך הדמוקרטי בעודה שרויה במלחמה. שר הביטחון הקודם, ששיעבד שיקולים ביטחוניים לגחמות מפלגתו ופרש מן הקואליציה בטרם עת, הכניס בהפקרותו הרבה את השלולית המקומית לסערה מיותרת. אזרחי ישראל צריכים לחוש היום יותר מתמיד כי "מנהיגיהם" נטשו אותם לאנחות. הם בעצם האלמנטים המיותרים שיש בהם חפץ רק ביום ההצבעה בקלפי.

ואולי משום שרבים מהרוגיה העיקריים של הזוועה המתמשכת הזאת (הנקראת משום מה אינתיפאדה) משתייכים לדלת העם? נוסעי האוטובוסים, החיילים הלא ממונעים, העולים החדשים, הנמים את שנתם על קו התפר ואפילו המתנחלים - כל אלה הפכו לבשר התותחים של המערכה הנוכחית, בעוד שהמאעכרים נעים מסניף לסניף כדי לשריין לעצמם מקום ריאלי בכנסת הבאה. אחרי הכל, בנותיהם ובניהם של עשרות השרים וסגני השרים, בהווה ובדימוס, אינם נזקקים לתחבורה הציבורית, והפוליטיקאים עצמם זוכים לשמירה צמודה. הם גם אלה שיורידו לטמיון בחודשיים הבאים מאות מיליוני שקלים רק כדי להנציח את המצב האלקטורלי הקיים. בישראל של היום, בה העוני חובר לשכול, מתקיימת חגיגה שתמלא פעם נוספת את כיסיהם של משרדי הפרסום, יועצי התקשורת, מגידי העתידות, המנחשים והמכשפים שאסון שכניהם-אחיהם מעבר לפינה מעניינם כבחירות דאשתקד.

שימו לב באיזו קלות בלתי נסבלת מניחה העיתונות מאחוריה את ההרג ההמוני בקו 20 ועוברת ללא מאמץ מיוחד לנושאים ה"אמיתיים" שעל סדר היום – האשה ברשימת המפד"ל, הזקן של עמרם מצנע, קרב הבלונדיניות המחומצנות בליכוד, להטוטיו של האייאתולה גמליאל, הכוורת המגוחכת ברשימת שינוי, הקללה של הרב עובדיה, דו-קרב הגייז של מרצ. מהכל נודף ריח חריף של ריקבון, ניוון לאומי, אנוכיות כיתתית וזילות משוועת של חיי אדם.

בשבועיים האחרונים לבדם נרצחו בארץ האומללה הזאת יותר משלושים בני אדם! בקיבוץ מצר, בחברון, בקרית מנחם ומה שביניהם ואחריהם נכרו עוד כמה קברים. במדינה ממוצעת במערב אירופה הדבר שווה ערך ל-300 הרוגים. האם אתם, שקוראים עעכשיו טור זה, מעלים בדעתכם שאיטליה או בריטניה היו נכנסות לסחרחורת בחירות של כמעט שלושה חודשים בעיצומה של אורגיית טרור איומה?

ב-28 בינואר תתייצב מדינה שלמה מאחורי הפרגוד ולמותניה חגורת נפץ.