המרגל שאהב לנהוג

אמצע שנות ה-90. תושבי האי הבריטי עסוקים - כמו מרבית העולם המערבי - בבועת ההיי-טק, ענייני דוט.קום, סמים אקזוטיים ובעיקר תחושת אופוריה. למעט בתחום אחד: פתאום מתחילים לדבר בפאבים, בין עוד פיינט של גינס לעידוד נלהב של אלוף הדארטס המקומי, על בליץ גרמני חדש. והסיבה לכך היא לא מטוסי אויב אלא גאווה פגועה, ציפור נפש שנראית כהולכת בדרך כל בעלת כנף ומחזירה את נשמתה לבורא: ב.מ.וו השתלטה על רובר, וגם על לנד-רובר - הסמלים האחרונים של תעשיית הרכב הבריטית המפוארת.

הבריטים אפופי הגאווה הלאומית התקשו לקבל את העובדה שב.מ.וו - שהמכונית הראשונה שלה היתה אוסטין 7 שיוצרה ברשיון - השתלטה על חברות הרכב הגדולות שלהם. ברקע כבר דובר על שיתוף פעולה בין ב.מ.וו לרולס רויס, והחל גל שמועות על השתלטות נוספת. אבל אז, ורק אז, נפלה הפצצה האמיתית. ב.מ.וו העבירה לשורותיה גם את ג'יימס בונד לקראת "גולדן-איי", הופעת הבכורה של פירס ברוסנן כ-007. את זה הבריטים פשוט לא הצליחו לעכל.

דומה שמעולם לא זכתה מכונית של אישיות ציבורית לכזו תשומת לב בבריטניה, כמו זו שגררה הב.מ.וו של 007. בסדר, הם הסכימו שהנסיכה דיאנה ז"ל תנהג באודי פתוחה, אבל לא הצליחו לחיות עם בונד במכונית גרמנית. "כשגבר היה גבר ובונד היה שון קונרי, הוא נהג באסטון מרטין. האם יעלה על הדעת שבונד ינהג במכונית לא בריטית?", זעקו העיתונים.

אבל אם להיות כנים, הבריטים כרגיל לא הטרידו את עצמם בעובדות קטנות. בונד הספרותי אמנם שמר (כמו יוצרו, איאן פלמינג) על נאמנות לבנטלי, אבל בונד הקולנועי הפך מזמן לקונצרן רב-לאומי. הוא כבר נהג במכוניות מתוצרת אמריקאית, איטלקית, צרפתית ואפילו, שומו שמים, יפנית. בונד, תאמינו או לא, נהג כבר בפורד, ב-CMA חסרת ייחוס לחלוטין - ואפילו בטויוטה.

בסופו של דבר, כמו במזימה עשויה היטב של 007, היו אלה הבריטים שכמעט הכניעו את הגרמנים. הנהירה הגרמנית אחר סמלים בריטיים, בין אם מדובר בבונד או במיני וב-GM, גרמה לב.מ.וו הפסדים עצומים. רכישת רובר דירדרה את ב.מ.וו - אולי היצרנית הרווחית ביותר כיום - לאחת התקופות הקשות בהיסטוריה שלה, עד שכמעט איבדה את עצמאותה.