יודע חקלאי פיקח

ביום שישי הדלקנו נר ראשון של חנוכה, שרנו "מעוז צור" ו"על הניסים ועל הנפלאות", ופתחנו טלוויזיה, לראות מה קורה בחדשות. שבוע קשה עבר על הארץ, נטול ניסים, נטול נפלאות. מעניין מה יש לטלוויזיה לספר.

הערוץ הראשון, הממלכתי, ראה לנכון לכלול ביומן החדשות שלו דיווח מלא על טקס הדלקת הנר בביתו של נשיאנו, משה קצב. חדשה מרעישה, באמת. ואחר כך כתבת עומק: מה חושב ראש הממשלה על אופיים ומנהגיהם של בעלי החיים בחוותו. ראש ממשלתנו איננו נופל בשיעור קומתו במאומה מאזופוס, מלה-פנטיין, מקרילוב ומג'ורג' אורוול. הם המשילו משלים על בני האדם כחיות, והוא ממשיל משלים על חיות כבני אדם.

הקסם האגררי של שרון חדל מזמן להיות חדשה. כל-כך הרבה שורות נכתבו עליו, כל-כך הרבה צולם ושודר, שהוא הפך לקלישאה, לטריוויה, לתרגיל ביחסי ציבור. כמה עניין יכולים אנשים למצוא בעגלים של שרון, שבאותה שעה שבה ממשיל ראש הממשלה את משליו החקלאיים מתבוססים ישראלים בדמם במומבסה, ו-260 נוסעי "ארקיע" נחלצים בנס מטילי כתף שמשגרים בהם סוכניו של בין לאדן.

לא מדובר כאן בכשל מקרי, מהסוג שקורה לכל מי שעוסק בעיתונות פעילה, כולל כותב שורות אלה. מדובר כאן במוסד ממלכתי שהושחת. לרשות השידור יש שתי זרועות שעוסקות בענייני היום: החשובה ביותר היא רשת ב' של "קול ישראל". יש לה מונופול על סדר היום הציבורי ברוב שעות היום. החשובה פחות היא הערוץ הראשון בטלוויזיה. שתיהן הפכו בשנתיים האחרונות לצעצוע הפרטי של לשכת ראש הממשלה.

התהליך הזה התרחש בלי קשר להשקפת עולם, שמאלית או ימנית. מי שחיסל את הנורמות העיתונאיות ברשות השידור היה שר, מזכ"ל מפלגת העבודה והבנקאי לעתיד רענן כהן, שכיהן בממשלת שרון כשר הממונה. הוא הבין שאין דבר כזה, רשות השידור; רק חבורה של אנשים מוכים, מחוקים, שמבחינת כבודם המקצועי הגיעו אל שפת תהום.

הבה נצעד צעד אחד קדימה, אמר השר. ועשה. הוא השליט על הרשות את המנכ"ל – והנורמות העיתונאיות – של הטלוויזיה בערבית.

כשכהן התפטר והלך לבנק, נכנס שרון בעונג לנעליו הגדולות. בעבר ניסו ראשי ממשלה מהליכוד להכניס אנשי ימין לרשות השידור. שרון גדל על מסורת אחרת. הוא לא רוצה שדרנים שילמדו אותו מה הוא צריך לעשות. הוא רצה חיילים, משרתים, משת"פים.

אתמול הייתה אמורה ועדת המכרזים של הרשות לבחור את הכתב המדיני של "קול ישראל", יוני בן מנחם, למנהל הטלוויזיה. ועדת מכרזים אמורה לבחון את המועמדים ולהחליט עליהם מאחורי דלתות סגורות. אבל לשכת ראש הממשלה לא מתעסקת בדקויות: היא לחצה בגלוי על הרוב הימני בוועדה למנות את בן מנחם, כשם שהיא לוחצת לחדש את המינוי של אמנון נדב למנהל הרדיו. ספק אם שרון היה ממנה מישהו מהם למנהל האווזייה בחווה שלו.

בג"ץ, בצו ביניים, דחה את הקץ. לשרון זה לא צריך להפריע, להפך: המכרז תלוי באוויר כמו גזר, והמועמדים רצים אחריו. אין דרך טובה יותר להכניס את העגלים לדיר. עובדה: הכתב המדיני של הרדיו ממשיך להסביר בחריצות יתרה את עמדותיו הצודקות של ראש הממשלה, ובמקביל נהנה מחסותו הפוליטית בדרך לקידומו האישי.

אחד מיריביו של שרון צפה בכתבה על שרון בחוותו, ולא יכול היה לכלוא את תדהמתו. הוא חשב שהוא צופה בכתבה בטלוויזיה הרוסית על פוטין. "הדבר היחיד שחסר לי היו הבללייקות", אמר, לא בלי צדק.