של מי התקציב הזה?

ממשלת ליכוד עבודה התפרקה על רקע הצעת התקציב ל 2003. הנהגת מפלגת העבודה הגיעה למסקנה שהיא אינה יכולה לתמוך בתקציב כמות שהוא ודרשה שינויים. תביעותיה נדחו (לבד מתיקונים קוסמטיים) על-ידי ראש הממשלה ושר האוצר. הוויכוח הידרדר לעימות, העימות הפך לקרע, והעם מצא את עצמו הולך – שוב – לבחירות מוקדמות.
בכך לא נפתרה בעיית התקציב, היא רק החמירה. הממשלה שנותרה על כנה ומכהנת עד הבחירות היא ממשלת מעבר. למפלגות המרכיבות אותה אין אחריות קואליציונית, והן אינן מחויבות להצביע בעד הצעת התקציב בכנסת. הן עלולות להעלות דרישות שיגרמו לפריצה מהותית של מסגרת התקציב. ש"ס, לדוגמה, לא תסכים לתמוך בתקציב ללא ביטול חלק מהקיצוצים המתוכננים בקצבאות הביטוח הלאומי. שרי ש"ס יכולים אף להרשות לעצמם להצביע נגד התקציב: אי אפשר לגרשם מממשלת מעבר.
כך נוצר מצב פוליטי משונה, שבו האחריות לתקציב הממשלה לשנה הבאה נופלת על כתפיו של איש אחד, שאינו שר בממשלה היוצאת ואף לא היה שר בה, והוא חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה: אברהם (בייגה) שוחט. שוחט, שמונה על-ידי עמרם מצנע לעמוד בראש הצוות הכלכלי שלו, יצטרך להחליט אם מפלגת העבודה תימנע מהצבעה על חוק התקציב בקריאה שנייה ושלישית, ובכך תאפשר אולי את אישורו – או שתצביע נגד ובכך תגזור את גורלו.
הדילמה של שוחט לא פשוטה. היא מתמצית בשאלה: של מי התקציב הזה, של הממשלה או של המדינה? מצד אחד, הנושא הכלכלי והחברתי חייב להיות הגרעין הקשה של תעמולת הבחירות של מפלגת העבודה. הביקורת על התקציב תככב בכל סיסמאותיה. העבודה תרצה לנכס לעצמה את פרישתה מהממשלה בשל התקציב ולהשתמש בה כמנוף לביסוסה בקרב השכבות החלשות, שהתקציב פוגע בהן. לכן, אי-הצבעה נגד התקציב בכנסת תתפרש כנסיגה לא מובנת מעמדותיה המוצהרות, כהתקפלות חברתית וכזיגזוג לא סביר; הבוחרים ישאלו את עצמם על שום מה גררה העבודה את הציבור לבחירות אם ממילא לא התכוונה להתנגד לתקציב.
אך יש גם צד אחר, הצד של הממלכתיות. לכישלון הממשלה בהעברת התקציב עלולות להיות השלכות משקיות קשות: ירידה בדירוג האשראי של ישראל, ביקורת חריפה של משלחת קרן המטבע הבינלאומית, עיכוב בסיוע האמריקני הנוסף והקפאה של התוכניות הממשלתיות החדשות להאצת הצמיחה. מתנגדיה של מפלגת העבודה יאשימו אותה, ולא בלי צדק מסוים, כי כל ההתפתחויות הרעות הללו קרו משום שראשיה העדיפו את השיקול האלקטורלי על השיקול הלאומי. העובדה שכך נהג הליכוד לפני שנתיים, בהכשילו את הצעת התקציב של ממשלת ברק (ועוד לפני כן את הרפורמה במס) תשמש לעבודה רק טיעון הגנה חלקי. המציאות הכלכלית של היום אינה דומה במאומה לזו שלפני שנתיים.
מבחינתה של מפלגת העבודה, הימנעות מהצבעה נגד תקציב המדינה, כפי שגיבשה ואישרה ממשלת הליכוד, תהיה הימור פוליטי ומפגן של ממלכתיות. חלק מבוחריה עלול שלא לקבל את נימוקיה ולראות בכך בגידה. על אף זאת, בהסתמך על השקפת עולמו הממלכתית הכוללת של ח"כ שוחט, אפשר להניח שימליץ למפלגתו שלא להפיל בהצבעתה את הצעת התקציב ל-2003, בתנאי ששר האוצר ורה"מ יגלו נכונות לשינויים בעלי מסר חברתי. זו גם העמדה לה נוטה יו"ר העבודה, עמרם מצנע.
ערב הבחירות, ובהיותו סלע המחלוקת שהוביל לבחירות, התקציב ל-2003 לא יוכל ליהנות אוטומטית מרשת ביטחון של מפלגת העבודה. לא תמיד היעדר תקציב גרוע מתקציב גרוע, אך התקציב גם לא צריך להיות קורבן לשיקולים כוחניים של תעמולת הבחירות. בין שני קצוות אלו קיים שביל של פשרה סבירה, שעליה יכולים להסכים ח"כ בייגה שוחט ושר האוצר סילבן שלום.
חשוב מאוד שלמדינת ישראל יהיה תקציב לשנה הבאה, גם כשהוא שנוי במחלוקת רצינית.