בכרי: אני מאשים את היטלר. אחר כך את בן-גוריון

בראיון מיוחד שישודר הערב (23:05, ערוץ 2) בתכנית האירוח האישית של קובי מידן, "פגישה לילית", מציג השחקן ובמאי הסרט "ג'נין, ג'נין", מוחמד בכרי, את ה'אני מאמין' שלו. הוא לא מיואש, לא אנטי ציוני, לא אנטי ישראלי, כן חושב שישראל היא מדינה גזענית, כן היה רוצה לראות את ילדיו חיים במקום אחר, לא היה משנה דבר וחצי דבר בסרט התיעודי מעורר המחלוקת שעשה על מחנה הפליטים בג'נין ובהחלט מתכוון להצביע לעמרם מצנע בבחירות הקרובות. בעדינות ובכאב הוא מדבר על בן אחיו ובני דודיו שנעצרו על-ידי כוחות הביטחון בשל חשד שסייעו למחבל שפוצץ אוטובוס בצומת מירון וגרם למותם של תשעה. "אם הבחור מודה ואכן עשה את זה, הוא צריך לקבל את העונש שלו", הוא יאמר הערב למידן וידגיש, "עצם היותנו במדינה זו, פלסטינים שחיים בישראל, מחייב אותנו לכבד את החוק ולנקוט בדרכים לגיטימיות נגד המדיניות הישראלית, וזה אומר באמצעות התיאטרון, הקולנוע, הספרות, התרבות וקיום מפגשים".
חודשים שמוחמד בכרי מסתובב חסר מנוחה. אם בשל המצב הפוליטי-מדיני-בטחוני; אם בשל הסערה שעורר סרטו "ג'נין, ג'נין" עוד טרם הוקרן בישראל; ואם בשל התסבוכת המשפחתית שסימנה את כלל המשפחה בעיני הציבור הישראלי. באחד הרגעים הנדירים בראיון הוא מספר על השלב בו הבין שלא מדובר בעלילה של כוחות הביטחון כפי שהאמין. בכרי נקרע על המסך של מידן בין האהבה לבן אחיו אותו גידל בביתו, לבין האמונה שמחאה חייבת לבוא בדרכים לגיטימיות על-מנת לא להרוס את האנושיות. הוא נקרע בין תעודת הזהות הישראלית לבין אי הצדק וההשפלות שעובר העם הפלסטיני, בין האכזבה לבין האמונה שהמצב חייב להשתנות. במפגש בתא המעצר בין מוחמד לבן אחיו אמר לו יאסין, "עם כל ההשפלות האלה בג'נין, כל מה שראינו וכל מה שאנחנו ממשיכים לראות, איך אתה רוצה שאני אגיב?". למידן הוא אומר: "אני לא יכול לשפוט את הילדים האלה עם כל הכאב וכל האכזבה… אני מתנגד למעשים שיכולים להביא לטירוף, ומצד שני אני יכול להבין מאיפה הם באים". במידה ויאסין ייצא אשם, הוא אומר, זה יכאב לו מאד, אבל הוא יחזור ויאמר גם לו: "זו לא הדרך להלחם במדיניות הישראלית, יש דרך אחרת והיא היחידה. יאסין טעה, נגרר, הוא לא יזם. הנאיביות הובילה אותו לכאן, מכיוון שהוא חושב בשחור ולבן".

סיפור חד-צדדי?

את חלק הראיון שמתייחס לסרטו של בכרי פותח מידן כשהוא מציג את הסרט תחת שם שגוי "ג'נין, ג'נין - סיפור חד צדדי". "שם הסרט הוא 'ג'נין, ג'נין'. מעולם לא קראתי לו אחרת", מתקן אותו בכרי. אבל לא רק מידן הגדיר את הסרט ככזה. בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי החשוב בעולם, IDFA, שהסתיים בסוף השבוע האחרון, הוצג הסרט פעמיים במסגרת שאינה תחרותית בשם "What Do You Believe In" (במה אתה מאמין?). במפגשים עם הקהל בנוכחותו של בכרי ובהנחייתו של ניק פרייז'ר, אחד ממנהליה הבכירים של חטיבת הסרטים התיעודיים ברשת BBC הבריטית והעורך הראשי של רצועת השידור של הרשת Storyville, רמז פרייז'ר כי מדובר בסרט שהוא לא יותר מפרופגנדה. בדיון שהתפתח בין הקהל לבין בכרי, נשאל הבמאי לאן נעלם האיזון הקדוש המבקש להביא את שני צדי הסכסוך. גם באמסטרדם וגם אצל מידן באולפן הוא חוזר ואומר: "את הצד הישראלי אנחנו רואים בחדשות. רציתי להביא את הצד של תושבי מחנה הפליטים… הכאב שלהם הוא בגלל ציפיות שנשברו, בגלל השלום שהלך לאיבוד. בסרט יש הרבה אהבה מפוספסת, ובאה לומר שלאמהות ולאבות השכולים מצד אחד אין מונופול על הצער, ושאם לא תבינו שבצד השני יש אמהות ואבות שכולים שכואבים גם כן, לא תגיעו לכלום. באתי להביא צד אחד שבדרך כלל לא רואים בישראל. הפוקוס הוא על הנפש הפלסטינית, לא על המתאבדים ולא על חיילי צה"ל".
באופן קצת ילדותי מנסה מידן גם לגרור את בכרי לפרובוקציה. הוא שואל אותו אם לדעתו המתאבדים גיבורים, וזוכה לתשובת "לא" נחרצת. גם שאלה מגומגמת שמנסה להשוות בין השואה באירופה למצב הקיומי של אזרחי מחנות הפליטים, נתקלת בתשובה מנוסחת בדקדקנות. "זו שואה מסוג אחר. הם עומדים בלחץ של מדינה צבאית עם כלום בידיהם על מנת להגן על עצמם. פצצות תוצרת בית נגד צבא ומתקפה. אני לא משווה לשואה באירופה, בעיניי זה יותר דומה למצדה במרכאות מכופלות. תמות נפשי עם פלישתים. אבל אני כן מאמין שאם לא היתה שואה לא היתה קמה המדינה כפי שהיא. אני מאשים בראש ובראשונה את היטלר, רק אחר כך את בן-גוריון ואחר כך את שליטי ערב. אני יודע שזה נשמע קשה, אבל זה ה'אני מאמין' שלי".

קובי מידן - ראיון עם מוחמד בכרי - בשעה 23:05 בטלעד, ערוץ 2