כשהארי פגש את גילגי

סיפור לפני השינה לא קוראים כדי "לפתח את הילד" ולא כדי "לתת מענה לצרכים פסיכולוגיים", כמו שטוען ד"ר אריק סיגמון (ראה כתבות נוספות). קריאת סיפורים זה כיף.
מלבד כמה יוצאים מן הכלל, ההעדפה הבולטת בביתנו היא ל"ספרים עם פרקים". ספר עם פרקים מבטיח שמחר יהיה פרק נוסף, ומכיוון שהובטח לנו פרק נוסף, ברור שכולנו נהיה במיטות גם מחר בערב. בעיני זאת מחשבה מרגיעה שטוב להירדם אתה. חלק מהספרים הילדות קראו בעצמן, לפני או אחרי שהוקראו להן, אבל אל ספרים אהובים תמיד נעים לחזור, והקריאה בקול רק מוסיפה להם טעם.

גילגי של אסטריד לינדגרן

למרות התרגום המיושן, ההעדפה המשפחתית היא ל"גילגי" ולא ל"בילבי" החדש. גילגי הוא קיצור של גילגיגונדה ויקטואליה וילונונת פטרוזיליה בת אפרים גרב גור. ובנותי, כמוני, יכולות לדקלם את השם המלא באמצע הלילה. בגיל שבע בערך, הרבה לפני ששמעתי את המילה פמיניזם, התאהבתי בילדה שחיה לבדה, מרימה סוס בזרועותיה, זוללת ממתקים כאוות נפשה ומנצחת מתאבק בקרקס, ובנותי משוגעות עליה כמוני. בערבים שבהם קשה להגיע להסכמה מה לקרוא, גילגי היא הפשרה המקובלת על כולם.

מחניים של פרנץ מולנר

עקרונית זהו "ספר של בנים", אולי משום שבמלחמה הנוראה על המגרש, אין גיבורות ואין בנות בכלל. בביתנו הוא שייך לרשימת הספרים שאבא קורא, ואבא דוחה בשאט נפש את התרגום החדש עם העברית המעודכנת (הילדים מרחוב פל), כאילו היה זיוף. אחרי שלושה סיבובים על הספר, הילדות עדיין חוקרות אותו על חווית הקריאה שהיתה לו כילד, והאם בכה כשנמצ'ק מת.

בני בן בוני של דוקטור סוס

דוקטור סוס שייך עקרונית לגיל צעיר יותר, אבל בני בן בוני הטרדן שמסרב ללכת, עדיין מצחיק את כולנו. בני בן בוני הוא שם מצוין להדביק לילדים מציקים בכיתה, ועד היום כולנו שואגים בשמחה את השורה: "תיכנס לתותח ותצא עם הטראח".

הילדים מרחוב הרעשנים של אסטריד לינדגרן

ספר קטן ומקסים של אסטריד לינדגרן. ליונס, המכונה על-ידי אביו "רעש גדול", למריה המכונה "רעש קטן" וללוטה הפעוטה, לא קורות עלילות גדולות. הם נוסעים לסבא וסבתא, הם חוזרים מסבא וסבתא, אבל בנותי מוכנות להתפוצץ מצחוק בכל פעם שלוטה מדביקה פרוסת נקניק לחלון הרכבת. ולוטה עשתה את זה עשרה ערבים לפחות.

מעשיות האחים גרים

לקח לי זמן להבין שילדים זקוקים גם להרפתקאות קיצוניות, ושהעובדה שאיתמר פגש ארנב לא מרגשת אותם במיוחד, למרות שהמפגש הזה היה חינוכי מאוד. כשוויתרתי על הזהירות הפסיכולוגית ועל הכוונות החינוכיות, מצאתי כמה מעשיות מצוינות באוסף המקורי שתורגם על-ידי שמעון לוי. כשקוראים אותן מגלים שהן לא יותר מפחידות מסרט קומיקס. כמו בסרטי קומיקס גם במעשיות הכול רוורסבילי, ולנערה כרותת הידיים צומחות ידיים מחדש.

צ'רלי והשוקולדה של רואלד דאל

לפני השינה נעים למלא את הראש באגמים של שוקולד נוזלי ובפרחים של מרציפן וכשנרדמים תוך כדי קריאה לפעמים גם אפשר לחלום עליהם בלילה.
ספר ההמשך, צ'רלי ומעופפלית הזכוכית, התקבל גם הוא באהדה, אבל יש בו לא מעט התחכמויות שחולפות לילדים מעל לראש.

משפחת החיות המוזרות של טובה יאנסן

ספרי הילדים הכי טובים הם אלה שמשתוקקים "להיכנס לתוכם": להסתובב בנשף לילי בעמק הקיצי החמים, לפגוש את הובגובלין הקוסם, לשוט על עננה, לתת למומינאמא לתקן לך את החכה, ולהיזהר שהגרוק המקפיאה לא תשב עליך.

עמק החיות המוזרות של טובה יאנסן

על הספר הזה טובה יאנסן היתה צריכה לקבל נובל ולא רק את פרס אנדרסן. עד היום אני מכירה מעט ספרים שממחישים ככה חורף ובדידות, על האיום שבהם ועל הדיגדוג המגרה שבהם. די נורה החכמה, מאי הקטנה והאמיצה, והמיולין הספורטיבי והידידותי עד גועל, הם דמויות מוכרות בביתנו, לא פחות מחברינו האמיתיים.

הארי פוטר של ג'יי.קיי רולינג

את הספרים האלה הבנות הביאו הביתה, והן שמחות לשמוע את הוריהן משתתפים בחוויה. גדל עכשיו דור שהארי פוטר יהיה חלק מהשפה שלו, וזו כשלעצמה סיבה לקרוא ולהשתתף, אבל מי שיקרא מובטח לו שלא יסבול.