עוני סלקטיבי

מי זוכר היום את דודי? נו, זה, דודי, בן ארבע, מדרום תל-אביב, שנסחף עם המיטה הקטנה שלו, והשמיכה והכרית, ואולי גם הפוקימון שישן אתו, רק לפני שבועיים, ב"מבול" ששטף אותנו. איך ששט לו דודי אל מותו העלוב כל-כך. רטוב וקר ומבוהל. וככה סתם, מת לו דודי. בגלל "כמויות משקעים נדירות", הסבירו החזאים, וההצפות שבלעו את שיפוצי הטלאי על טלאי, תרצו בעירייה, ובגלל שאבא ואמא של דודי הולידו אותו, שלא ברצונם, בשכונת עוני. מין חיים נטולי ערך ושוויון הזדמנויות, שכנראה ציפו לו, אלמלא הקדים הילד ונסחף למותו חסר הכפרה. מותו השולי. הנשכח. הדודי.
"צריך להבין גם את הצד הפלסטיני, המצוקה שם נוראה", כאב את מצבם, באמת ובתמים, השר פרס. אחר-כך הוא שב וסיפר על העסקים המתמוטטים
ש ל ה ם, והמובטלים ש ל ה ם, והמסכנים ש ל ה ם. אלה שבגלל הסגר צפויים לרעב. ובסוף, גם זעק השר כי ככה זה לא יכול להימשך! ואתם יודעים מה? הוא צודק. ככה זה באמת לא יכול להימשך. כי הצביעות והאפליה אסור להן להימשך. וצריך לעשות סוף להזנחה ובעיקר, לסלקטיביות.
כן, מצוקה, נוולות והזנחת-חיים יש גם אצלנו. אלא שבכל ממשלות ישראל, בוודאי בזו של ברק, ההורים של דודי הם שקופים. קל יותר לדבר לאוזני העשירים ו"המסודרים" בישראל, על עניי פלסטין, מאשר להתמודד עם אם ובן שישנים בחדר זבל, משפחה פגועת משכנתא הגרה ברכב, או הורים שאין להם איך, ואין להם ממה, והם יושבים בין ילדיהם שנמנע מהם, ומתכווצים מבושה. אז רשאי השר לפיתוח אזורי, סלקטיבי, להטיף לי על מצוקת העם הפלסטיני. ויכול גם ברק המאופק לדרוש מאזרחיו לנשוך את השפתיים – חרף החידלון החברתי והאנרכיה הפנימית – עד אשר יבינו הפלסטינים את הנזק שהם גורמים לעצמם; ויכולים אפילו אנשי הליכוד להציע פתרונות קסם כוחניים, בצד דרך מדינית חדשה ומסתורית; ויכולה גם ש"ס, שעושה הון מהעוני, לתפוס את ברק תמורת אתנן פוליטי, ובינתיים לשתוק שתיקה מוחלטת, אפס שאגה, למראה אלה שבתיהם הוצפו, הרעבים שנשכחו, או כל מי שאיבד באחרונה את עבודתו בשל המצב. אכן, מוזר עד כמה אלי ישי חרישי לפעמים…

העוני מצטלם נפלא

אבל אחר-כך איש בל יתפלא שמבין כל המתים לחינם שעטפנו כאן לאחרונה, נשכח דודי. כתם בן ארבע על דגלה של המדינה, שלא לקח יום-יומיים וכבר התייבש לגמרי ברוח. בשמש החזקה. הסלקטיבית.
עוני מצטלם נפלא בסרטים של דה-סיקה, והוא קורע-לב בספרי דיקנס והוגו. אבל עוני אמיתי, עוני של ירקות שאוספים מהרצפה בשוק, ומחסור בתנאים נאותים לגידול ילדים, עוני שהוא ממש מתחת לאף, מאחורי עצימת העין וסמוך לאוזן האטומה – עוני כזה מצטלם בתקשורת רע. מיד הוא יבריח את גברת זיוה מגבעתיים לערוץ ויוה, ומה שיעולל לרייטינג, הס מלתאר. מכאן, וחרף האבסורד שבדבר, על-מנת שהמצוקה הכחול-לבן תזיז פה למישהו, או לפחות ידובר בה כרבע מכפי שמקדישים לעליבות הפלסטינית – יש להתייחס אליה כאל מוצר. אבל מוצר אינו אייטם אם אין לו יחצ"נים. אך אלה כידוע אינם עובדי חינם. שר העבודה למשל, "המחויב" לרווחתם של נחשלי המדינה, נהנה ממשכורת יפה פלוס נהג צמוד. שלא לדבר על אנשי תרבות שמינו את עצמם לפה למצוקה הפלסטינית.
רק בשבת האחרונה חלק הסופר דויד גרוסמן את סבלו בגין מצבם המשפיל של הפלסטינים עם קוראי מוסף נפוץ, ואמר כי "חצי מהמשפחות מתחת לקו העוני בישראל, הן ערביות". נורא. באמת. מחריד, מבייש. לא-מוסרי. ואינני צינית. אבל הלוואי וסופרינו הבכירים (שהם תמיד גברים), היו טורחים להזדהות מול המצלמות עם כלל עניי הארץ, ולהחתים בשמם עצומות - ולא כי עניי עירך קודמים! אלא כי כ ל העניים קודמים! והלוואי שפעם אחת יתנו האוחזים בשלטון את דעתם גם על עניי ישראל נטולי הלובי, וימנו שר אבטלה ומצוקה נטול פניות, שיקבל תקציב הגון. לא פירורים. ואז לא יטילו את האחריות לגורל העניים על הציבור, יתחננו לנדבותיו, ינפקו לו שירותרומים ובקשות לאימוץ פרטני של משפחות דלות יכולת, ולקינוח, יבקשו את הזדהותו עם השכנים.
במלים אחרות: זכרו את דודי. בזיכרון הציבורי שלנו הוא תויק כמי שמת "בגלל" הגשם. משום כך, בייחוד עכשיו, אסור שזכרו יימחה.


לאה איני, סופרת