אבא שלו לא גולם

אחת הקללות החביבות ביותר בשנות המדינה הראשונות הייתה "גולם". גולם, על-פי מילון אבן שושן, הוא כינוי לשוטה, מטומטם, כבד תנועה. עם זאת, הייאוש איננו מוחלט: אם נתאזר בסבלנות, מהגולם ייצא פרפר.

למרבה הצער, הישראלים המירו את ה"גולם" הישן והטוב ל"אידיוט", מן הסתם בגלל הניחוח הבינלאומי, או ב"חרא" הפסקני, ההמוני, שאחריו אפס הסיכוי לפיוס.

אחד הישראלים הבודדים שממשיכים לקרוא לכל אידיוט "גולם" הוא אריאל שרון. גולם הוא השר שעשה את הדיל הלא נכון, גולם הוא הטרחן התורן בסיעת הליכוד בכנסת, גולם הוא עיתונאי שמתקשה להבין עניין, גולם הוא אלוף בצבא שבמקום להרוג ערבים מביא לכל דיון מחשב ומצגת.

משהו מהאנכרוניזם החינני הזה הוריש שרון לבנו, חבר הכנסת המיועד עומרי. תוכנית הטלוויזיה "עובדה" הביאה לפני שבוע קטע מקלטת שצולמה בסתר במהלך קמפיין הבחירות של שרון, לפני שנתיים. שידור הקלטת היה בעייתי למדי מבחינה אתית. אצטט, לכן, רק משפט אחד שנאמר בה, מפי עומרי שרון, משפט שהוא ודאי גא בו: "אבא שלי לא גולם". כל כך גא, שחזר על המשפט שלוש פעמים.

ואכן, אבא של עומרי לא גולם. ההפך מזה: הוא חד כתער. הוא פותח את מערכת הבחירות של 2003 במצב שאין טוב ממנו. לא רק שהוא פופולרי יותר מכל מועמד מתחרה, הוא גם פופולרי יותר ממפלגתו שלו. שימו לב למודעות התעמולה של ש"ס, המפד"ל וליברמן: הן לא מציעות לבוחרים להחליף את שרון. כל מה שהן אומרות הוא אם תצביעו בעדנו, תקבלו שרון משופר, שרונטו.

גם מפלגת העבודה מכירה במציאות הזאת. הקמפיין שלה ינסה לתקוף את הליכוד, לא את שרון. רשימת הליכוד ימנית קיצונית. רשימת הליכוד מושחתת. הסיסמה שהומצאה שם בשבוע שעבר מתחרזת לא רע: "הצבעת שרון – קיבלת אלפרון".

רשימת הליכוד אכן נגועה בשחיתות, והרטוריקה של רוב חבריה ימנית קיצונית. אבל עם כל תחושת הבושה שמלווה את כניסת נבחרי רשימת הקזינו לכנסת, לא היא העיקר.

העיקר הוא מה יעשה שרון לאחר שיקים את הממשלה הבאה. האם ישנה באופן מהותי, לכאן או לכאן, את מצבנו כלפי הפלסטינים. האם יבריא את כלכלת ישראל הקורסת. האם יטפל בתחלואי החברה. האם ינקה את רקבון המערכת הפוליטית שהוא עומד בראשה.

בשנתיים שחלפו היה שרון, לטוב ולרע, ראש ממשלת הסטטוס-קוו. אין ראיה לכך שהוא עומד להשתנות, שהוא רוצה להשתנות, לבד מתעמולת הבחירות שלו. הוא מדבר, כמובן, על מהפכות גדולות. עוד מעט יורחק ערפאת, ייפסק הטרור וייפתח מו"מ עם ממשל פלסטיני חדש, שיביא לחתימת הסכם ולהקמת מדינה פלסטינית.

את המשפט האחרון אומר שרון בקריצה. הוא יודע שאנחנו יודעים שבתנאים שהוא מציע לא יימצא פלסטיני רציני שיחתום על הסכם. שרון ה"יונה", מביא השלום, הוא המצאה ששווקה בהצלחה במערכת הבחירות לפני שנתיים, ומשווקת עכשיו מחדש, כאילו לא קרה דבר.

היה מכובד יותר אילו שרון היה אומר ביושר: אני מההתנחלויות לא אסוג לעולם. נצרים זה אני. אבל אבא לא גולם. הוא יודע לעמעם את עצמו כל בחירות מחדש, להימכר על תקן של חתול בשק.

לכאורה, הגולם בסיפור הזה הוא הבוחר הישראלי. טעות: רוב הבוחרים מבינים את הקריצה של שרון ומזדהים אתה. הם חוששים מהכרעה לא פחות ממנו. הסטטוס-קוו הוא ברירת המחדל שלהם.

שרון הוא מומחה גדול לכבשים. ראוי אפוא לספר לו סיפור על כבשים ועל תבונת הרוב הדומם: בוקר אחד גילה מרכז ענף הדיר של קיבוץ א' שרוב הכבשים שלו מתו. הן שכבו, דחוקות זו אל זו, בפינת הדיר. לאחר שבועות אחדים המכה השתנתה. שברו הדירניקים את ראשם: מה רקה. מגפה לא פרצה שם, גם לא מחלה חולפת. בסוף הבינו: שועל, או תן, או כלב תועה, הופיע בפינת הדיר. מבוהלות, נדחקו הכבשים זו אל זו, יחד הן הרגישו הרבה יותר בטוח – עד שנחנקו.