כיכר טיינאנמן; 11 שנים עברו כמו מאה שלמה

סין משתנה בלי הרף. גם אלה שביקרו בה לפני שנה טוענים שהם כמעט לא מכירים אותה. מאז ההחלטה להיפתח למערב ולכספים שהוא מייצג, גדלו השקעות החוץ בסין בשיעור חסר תקדים, עורקי תחבורה מודרניים נסללים ובנייני מפעלים, משרדים ומלונות נבנים בעבודת כפיים של מיליוני פועלים, כמו לפני מאה שנים. ההמונים בערי סין נראים שבעים ומרוצים, בכפרים העוני עדיין ממשי, אף כי אין אבטלה ואין רעב. ההישג הסיני ועוצמתם של 1.2 מיליארד הנפש מיתרגם עתה למונחים של קידמה כלכלית וחברתית ולא, ישמרנו האל, לאסטרטגיה כוחנית של כיבוש (אף כי טיבט היא עדיין בעיה...). בסין קם דור צעיר, שאפתן וחרוץ, המשוחרר כמעט לחלוטין מכבלי האידיאולוגיה המאואיסטית-מרקסיסטית ומושפע מהתרבות ומהחשיבה המערבית. סין, עושה רושם, חותרת להיות המעצמה הגדולה והמתקדמת בעולם, ולא באמצעים של כוח. ועדיין קיימים האתרים הנצחיים והמרהיבים, שהופכים את הארץ הגדולה והמגוונת הזאת למוקד טיולים מרתק ומרגש. לכן, התייר הוא היום אורח-כבוד בסין, אף כי בתנאים סיניים מגבילים.

חוויית ההמונים

ה-4 באוקטובר, ערב. היום הרביעי בשבוע חגיגות העצמאות הסינית. הרפובליקה העממית של סין בת 51. המוני אדם ממלאים את כיכר טיינאנמן בבייג’ינג וזורמים אליה מהרחובות הסמוכים: משפחות עם ילדים, חבורות של צעירים, קבוצות של חיילים בחופשה, במדים, אנשי הפרובינציה שהגיעו לבירה לרגל החגיגות. מאות, אלפים, מאות אלפים, מיליונים. המונים לאינסוף.

חוויית ההמונים היא אולי החוויה העזה והמדהימה ביותר שהמבקר הזר נחשף אליה בביקור ראשון בסין. אני נזכר ביומי הראשון בקהיר, בפברואר 1978, בביקור הראשון של עיתונאים ישראלים שם, כשנקלעתי לכיכר אל תח'ריר, וההמונים זרמו אליה וממנה מכל ולכל הכיוונים. הזיכרון הזה מתממש שוב, ובגדול.

האורות, גם בלב ליבה של סין, אינם רבים: חוסכים באנרגיה. בחדר האמבטיה במלון יש הודעה על הקיר: "אמך תהיה מאושרת אם תדע שאתה משתמש יומיים באותה מגבת וחוסך באנרגיה" – וההמונים בכיכר טיינאנמן ובסביבותיה נראים כשטיח כהה מקיר אל קיר. אני מנסה לדמיין לעצמי את המראה ממעוף הציפור: לבה אנושית זורמת; נחילי אדם מתלכדים לנהרות, הנעים לאיטם לעבר המרכז. שום דבר מיוחד לא מתרחש במרכז הכיכר הענקית, התחומה מעבריה השונים בבניינים הכבדים של בניין אסיפת העם, המוזיאון, המאוזוליאום ושערי העיר העתיקים, אך מאסת הזרימה הזאת, כאל מגנט שואב, איננה נפסקת. מין דינמיקה של הפגנת-המונים בתנועה מואטת, עוצמה אינסופית, אך ללא הדריכות והאיום הטעונים באוויר בעת הפגנות. זו לא כיכר טיינאנמן שבדימוי מאז יוני 1989, ימי הפגנות הסטודנטים והטנקים הניצבים מולם והטבח הנורא במפגינים, שבו לפי ההערכות נהרגו כ-2,000 איש. 11 שנה עברו כמו מאה שלמה. והיום, הדימוי התהפך לחלוטין: ההמונים בכיכר טיינאנמן, נראים שבעים, מרוצים, לבושים היטב (הרבה ג'ינס. הרבה אופנה של סוף שנות ה-80 באירופה ובאמריקה).

הכול נעים בנחת ועוצרים לצלם ולהצטלם. הצילום הוא סוג של טקס. בכל מקום מישהו מצלם מישהו או מישהם. ילדים ומבוגרים ניצבים אן-פאס, בפנים חגיגיות וביציבה קפואה הזכורה לנו מתמונות ההורים במחצית הראשונה של המאה, עיניים למצלמה. משפחות מצטלמות. ילדים מצטלמים. אופנת המצלמות נראית כאופנה העכשווית ביותר בסין של היום. המצב הכלכלי המשופר מאפשר פנאי רב יותר לחלק מהעם וגם רכישת מוצרים שהיו עד כה בגדר מותרות. כל סיני שני, באומדן גס, אוחז בידו מצלמה ומצלם את הסיני הראשון ואת השלישי ומוסר את המצלמה לרביעי שיצלם גם אותו עם השניים. רבים אוחזים גם מצלמות משוכללות ואפילו מצלמות וידאו דיגיטליות. השפע המערבי הגיע גם לכאן.

חוויית ההמונים מתחזקת גם בכל האתרים הקלאסיים הידועים, ובעיקר בימי חג או סופשבוע (יום א'): ים אדם סמיך נע בנחת לאיטו על החומה הסינית, מתחנה לתחנה, עוצר להצטלם ולצלם והופך את התנועה שלך אל תחנת הדרכים שעל החומה, לאתגר פיזי ממשי. כך גם בעיר הקיסרית האסורה שבלב בייג'ינג, מפגודה מרהיבה אחת לשנייה, או במקדש השמש, או בקברי שושלת מינג, או הרחק מבייג'ינג, כמו במתחם המדהים של חיילי החומר, הטרה-קוטה, ליד שיאן, או מאות הדמויות המגולפות בסלע, במערות דאזו. בכל אלה התיירים, שמספרם בסין גדל בהתמדה משנה לשנה – ורבים מהם יפנים, שאינם אהובים כל כך, מאז פלישת צבא המיקאדו לסין, לפני 63 שנה - הם בגדר מיעוט שנבלע בתוככי ההמונים הסיניים.