טרנספר הדדי

אל תוך תקופת טרום הבחירות קפצו והתרגשו עלינו כמה עניינים שמאפשרים לנו להימלט אל נפלאות קבלני הקולות וריענון הערכות. אולם, בדרך הטבע, גימיקים מחזיקים מעמד זמן קצר ובסופו של דבר יש לחזור אל סדר היום שקוני הקולות צריכים להתמודד אתו.

אפשר, כמובן, להמשיך להעמיד פנים שגם הפלסטינים עוצרים את נשימתם עקב שתיקתה של נעמי בלומנטל, שגם הם מרעננים ערכות ומחכים להזדמנות לרקוד על הגגות ולקדם בהתלהבות את המופע האור קולי הצפוי בחסות העיראקים, זאת למרות שהם סופרים את מתיהם יום יום, מוגבלים בתנועותיהם שעה שעה ורעבים דרך קבע.

וזה לא שרק אפשר, אנחנו כבר לגמרי מחויבים להעמדת הפנים הזו, המשיקה להכחשת המציאות. רוב הישראלים משוכנעים שזה בכלל לא חשוב מה קורה עכשיו, הרבה יותר משמעותי בעיניהם מה שקרה "פעם". ואכן, להווה יש אחיזה במציאות ההיסטורית של יחסי-הערבים-יהודים-מראשית-הציונות, אבל האחיזה הזו בשיעורי ההיסטוריה והתנ"ך של ביה"ס היסודי פחות רלוונטית לעתיד מאשר ההיסטוריה שנכתבת בדם וטמטום בשנים האחרונות.

למשל, הרבה יותר משמעותי לילדים ולנכדים שלנו שוועדת הבחירות בראשות השופט חשין לא קבעה את עקרון "טיבי-בשארה-דהמשה תחת מרזל", מאשר השאלה "מה היו יחסי קבוצת השומר עם ערביי הגליל בראשית המאה". אחרי שהוועדה קבעה שהיא מאפשרת לברוך מרזל, בחסות מניפולציה של האיש עצמו, להיבחר כח"כ מן המניין, זה בלתי סביר בעליל לגלות שהיא מונעת מחלאות אידיאולוגיות דומות לעשות זאת, רק משום שהם ערבים. אבל זה אפשרי בזכות ההכחשה והעמדת הפנים.

כל זה נובע מכך שהנחת העבודה של הישראלים לקראת הבחירות היא ש"אין מצב". "אין מצב" שיש עם מי לדבר, אבל גם "אין מצב" שאפשר לנצח אותם בכוח. "אין מצב" שההתנחלויות יישארו, אבל גם "אין מצב" שאפשר לפנות אותן בלי מלחמת אחים. המשמעות היא ש"אין מצב" שאפשר לחיות עם הערבים ביחד, ובמיוחד שאפשר להגיע איתם להסכם.

למרות שדעתי האישית היא שבגדול "יש מצב", אני רואה אפשרות שההתנהלות הדמוקרטית תנהל את עצמה על-פי דעת הרוב ולא על-פי השקפתי. אך צריך שיהיה ברור שהמשמעות האמיתית של הגדרת המצב כ"אין מצב" היא בחירה באחת משתי אפשרויות: שפיכות דמים לנצח בתבנית של "עין תחת עין", או היפרדות מוחלטת באמצעות "'טרנספר תחת טרנספר".

משתי האפשרויות האלה אני בוחרת בלי למצמץ באפשרות הטרנספר ההדדי, גם משום שמראש אין לי בעיה מוסרית עם רעיון הטרנספר, וגם משום שהוא עדיף בעיניי מהאופציה השנייה. אם באמת אין שום אפשרות לחיים מתוך הסכמה ושיתוף פעולה, אם כל צד מתחפר בעמדותיו הרצחניות, כדאי מאוד שמישהו יצייר קו ברור על המפה, יכריז על תאריך יעד, ובאותו היום יעביר מצד לצד מתנחלים ופלסטינים. כדאי מאוד שזה יהיה אריק שרון, כי את זה באמת רק שרון יכול.

באופן הזה, למשל, עתניאל תעשה החלפות עם צוריף, והדרך לגוש-עציון תהיה יותר נעימה. אם שרון לא יתעקש להחריב עד היסוד את ההתנחלויות לפני שהוא מוסר אותן לפלסטינים, רוב הסיכויים שאנשי צוריף ישמחו על ההחלפה. כל הסיכויים שרוב המתנחלים ישמחו בה.

גם אני.