צו פיוס בכביש

רוכב הקטנוע שנעמד לצדי הביט בי ופלט: "אם נהגי מכוניות היו מתנהגים כמונו, הכביש בטח היה נראה אחרת". ואני, בסך הכל פיניתי לו מקום לצדי, בראש הפקק ובהמתנה לרמזור. וזה קצת פגע בי. כי כנהג במשרה מלאה, בקופסה עם ארבעה גלגלים והגה, נשמעה לי האמירה הזו לא הוגנת. האם באמת רוכבי דו-גלגלי אמורים לשמש דוגמה לנהגים? אלה, שסימון נתיבים עבורם הוא בדרך כלל המלצה בלבד, שמזגזגים לא פעם בין מכוניות כאילו הן לא קיימות, שעולים על מדרכות כאוות נפשם – מאתנו הם צריכים ללמוד? האם הכביש העירוני היה נראה אחרת אילו גם נהגי מכוניות היו משתמשים בו כמו השליחים על הקטנוע, נניח?
אין הרי מה לעשות. מנקודת הראות של נהגי המכוניות, רוכבי אופנועים וקטנועים הם קוץ אמיתי בתחת. חד וחלק. מפריעים יותר מדי בהתנהגות לא צפויה. מעלים את הדופק ללא כל צורך בחיתוכים לימין ולשמאל, ללא כל איתות. פוגעים במראות תמימות כשהם משתחלים, מזנקים מתוך רחובות צרים בהפתעה ולא פעם, מחליטים לקצר דרך רחובות חד-סיטריים, כנגד התנועה.

אבל

יש לי בעיה. אני לא רק נהג, אלא גם רוכב. לא רק כי אני אוהב את זה, אלא גם מכיוון שזו הדרך המהירה ביותר, הנוחה מכולן, לצלוח את התנועה הצפופה בתוך העיר ואפילו הפריפריה. וחוץ מזה, יש לי גם פינה חמה בלבד לענין אחד נוסף. שנים ארוכות של רכיבה הוכיחו לי – ולכל עמיתי על שניים – כי ביננו לבין עצמנו, משתמשי דו-גלגליים מציגים אחווה מוטורית מופלאה. בעצם, האחווה הזו כה עמוקה, עד כי לו ניתן היה לחייב בה את כל הנהגים, מצבנו היה נראה אחרת ללא ספק.
ולמה הכוונה? ובכן, בכל שנות הרכיבה על רכב דו גלגלי, לאורך עשרות שנים ועשרות אלפי קילומטרים, לא זכור לי ולו מקרה אחד של רכב דו-גלגלי אחר שחסם את דרכי, הסיט אותי ממסלולי או התעלם מקיומי לחלוטין, בוודאי לא כזה שניסה להתנקש בחיי. ומיותר להוסיף כי מדובר בתופעות אותן כל רוכב קטנוע/אופנוע מכיר היטב, באופן יומיומי, מצד נהגי המכוניות.
הרי כל רוכב, שמאחוריו יומיים-שלושה של רכיבה בכביש הציבורי, יודע כי נהגי מכוניות רואים בו את הגרסה המוטורית לאויב העם. ולכן, כבר בתחילת דרכו בכביש, הוא חייב להתייחס אליהם במידה רבה של "כבדהו וחשדהו", פן יבולע לו רע. ואתם יודעים מה? אולי בגלל זה, בגלל היותנו מיעוט נרדף לאורך אלפי קילומטרים של אספלט ברחבי ישראל, קיימת בינינו אחווה מופלאה שכזו.

כי...

למרות האמור לעיל, יש עוד צד אחד למטבע הניכור בין הנהג לרוכב. בעיני נהגי המכוניות התמונה שונה, ואני יכול הרי לשמש כנציג נאמן גם של צד זה. כמי שמשתמש בקטנוע לנסיעות עירוניות בעיקר, ובמכונית לשאר צרכי התחבורה, אין לי כל בעיה להעיד כי נהגי מכוניות מתקשים לקבל את המצאותם של הדו-גלגליים כעובדה קיימת.
ראשית, בואו ונהיה הוגנים. הרי יותר מכל מעצבנים אותנו הקטנועים כאשר אנחנו עומדים בפקק, חסרי יכולת לזוז, מביטים בשעון ומקללים כל דבר שזז. בעיקר מי שזז הרבה יותר מהר מאתנו. אבל לא רק. כי כאשר אנחנו סגורים בתוך המכונית, יכולת התגובה שלנו מצבים משתנים בכביש היא איטית הרבה יותר. לא רק מאופנוע מהיר, אלא גם מקטנוע עם 50 סמ"ק. אנחנו עסוקים בטלפון, מדברים עם השכן לנסיעה, מקשיבים למוזיקה ואולי אף מכוונים את הרדיו, מעשנים סיגריה ומה לא. בקיצור, אנחנו נוסעים, הם נוהגים.
וזה עוד לפני שהזכרתי את יכולת הנהיגה הירודה של נהגים רבים כל-כך. כנראה שלא עשו סקר רציני שכזה מעולם, אך נראה לי במידה גבוהה מאד של סבירות כי רוכבי דו-גלגלי הם נהגים טובים יחסית. מעודכנים תמידית במה שקורה, ערניים ואכפתיים. מביטים במראות, צופים את העומד לקרות, משתמשים ברכב בצורה מיטבית. הסיבה לכך פשוטה כמובן. כל רוכב קטנוע ואופנוע יודע כי היסוס של שנייה או הסחת דעת מיותרת, עלולה להסתיים במקרה הטוב בשפשופים לנפש ולרכב. במקרה הרע זה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע. תאונת פגוש עירונית במכונית? מקסימום נזק כספי. תאונה שכזו עם אופנוע? מינימום מיון.

חלוקת קשב

אבל לי, ולעוד רבים אחרים, אין כל בעיה להבין את שני הצדדים. אני לא מתקשה לעכל את תחושת ה"נרצח בפוטנציה" של רוכבי הקטנוע, ומבין מצוין את התסכול של הנהג. אז את עצמי אני מצליח "לאפס" כל פעם מחדש, להרגע ולהבין את הצד השני. אבל מה קורה עם אלה שאינם יודעים אחרת? מה קורה עם נהגים שמעולם לא רכבו, ומה בנוגע לרוכבים שמעולם לא נהגו בתוך קופסת מתכת? איך הם מרגישים? ובכן, הם כועסים. כל הזמן כועסים האחד על השני.
אז אני לא מחדש לכם הרבה. אני יודע. אבל זו הסיבה שבגללה אנחנו בבעיה אמיתית. כי אם תביטו היטב, תתנתקו רגע מהעדפותיכם-אתם, תגלו שהכביש – מלבד כל הבעיות בו – הוא זירת התגוששות בין שני מחנות. ואם אנחנו מתייחסים לכביש כמו שדה קרב, בו צד אחד חייב לנצח את השני, הצרה גדולה עוד יותר. כמעט כמו בכל קרב, אתם יודעים, אין מנצחים. יש רק מפסידים. ולי נמאס כבר.