| |
חיבוק וירטואלי חם
האם הקהילות המקוונות הן תגובת נגד לניכור בחברה המודרנית, כמיהה לקשר בין אישי?
העיירה קמדן במיין היא שריד מהמאה ה-19, מקום ציורי ששוכן ליד האוקיינוס האטלנטי הצפוני, מנוקדת בעצים נוסכי שלווה, בתי עץ מעוצבים, ומבנים ציבוריים ויקטוריאניים. יש בה פחות מ-5,000 תושבים, וכולם מכירים זה את זה בשמותיהם, לפחות כך מתפארים תושבי המקום.
קמדן נראית כפי שעיירה אמורה להראות, ולכן אולי יש בה הרבה מן האשליה. היוצא מן הכלל שאינו מייצג דבר, זולת תקווה אמורפית. עיירות המאה ה-19 ממשיכות להתקיים בזיכרון הקולקטיבי גם במאה ה-21, כדרך שלא נבחרה, ונדמה כי הכמיהה אליהן לא פחתה ואולי אף גברה.
האם הקהילות המקוונות באינטרנט הן תגובת נגד לניכור שבחברה המודרנית? חברה שהיא מקבץ אנונימי של המון חסר פנים, צרכני "שלי" נלהבים, חלקיקי אחוזים ברייטינג, הרוגים אנונימיים בפעולות טרור ומשיבים על סקרי טלמרקטינג?
האם היכולת להתרגש מהודעה בפורום, הניסיון לאתר זיכרון מוכר במנוע חיפוש או לנסות ולגעת במישהו בחדר צ'ט מבטא כמיהה לחברה המסורתית, המבוססת על קשרים בין אישיים - הגמיינשפט? האם חברה אינטימית כזו, שמבוססת על אינטרסים משותפים ולא על גיאוגרפיה, היא בכלל אפשרית? האם היא אמיתית?
ניווטו של ההולך בטל
על רקע כל זאת, ניתן להבין שאין מקריות בבחירה בקמדן כמקום הכינוס של ועידת הטכנולוגיה "פופ טק 2000" (ראה ב"כתבות נוספות"), שכותרתה השנה היתה "להיות אנושי בעידן דיגיטלי". בבית האופרה הישן של קמדן עסקו העלית של הטכנולוגיה והתרבות בנושאים חשובים יותר מהדור הבא של מערכת ההפעלה או שירותי מידע סלולריים.
במסה "הצייר של החיים המודרניים" (1859) מתאר שארל בודלר את "ההולך בטל" (flâneur), משקיף אלמוני, שמשוטט ומנווט בחלל בין המון פריסאי, מתעד את הפרצופים והדמויות שחולפים על פניו ומיד מוחקם מזיכרונו.
מזמן לזמן המבט שלו נתקל במבטה של אשה שעוברת, ומנהל רומן וירטואלי של שנייה או שתיים, רק כדי לבגוד בה עם האלמונית הבאה שחולפת על פניו. ההולך בטל מרגיש בבית רק כשהוא בתנועה, בתוך קהל, זר בין זרים. "עבורו, זו הנאה כבירה לדור בתוך המון, בתוך אי יציבות, בתוך תנועה קבועה, בין החלופי והאין סופי, להיות רחוק מהבית, ועדיין להרגיש בבית; לראות את העולם, להיות מרכז העולם ועדיין להיות נסתר מהעולם", כתב בודלר, בן המאה ה-19, ומתאר, בעצם, ניווט בחלל וירטואלי, איפיון של תוכנת צ'ט. דפדפן מוקדם מהמאה שעברה.
תגובת ההי טק לפוסט מודרניזם
על פי ולטר בנג'מין, הניווט של ההולך בטל משנה את החלל בעיר. "הקהל הוא המסווה, באמצעותו העיר המוכרת מפתה את ההולך בטל כמו חזון תעתועים. בתוך חזון התעתועים, העיר היא תמונת נוף, העיר היא חדר", הוא כותב.
החלל שבו נע הולך הבטל הוא סובייקטיבי. כלומר, הוא משתנה בהתאם לתנועת הולך הבטל ותחושתו ובהתאם למגעו עם בני האדם החולפים מולו. ואולי החלל משתנה רק בראשו של ההולך?
גם בניווט בסייברספייס, החלל משתנה, פושט ולובש צורה באופן תדיר, לכאורה רק בראשו של הגולש, אך גם במציאות המקוונת. ההבדל בין מציאות לפנטזיה קטן מאי פעם. החלל המקוון הופך להיות מראה לסובייקטיביות של הגולש.
ההולך בטל הוא תגובת היי טק לפוסט מודרניות, לגזלשפט, להיי טק עצמו. תגובה שהיא גם הבעיה, על פי מיטב המסורת הפוסט מודרניסטית. ההולך בטל מנסה לפצות על אובדן היחסים הקרובים שהוא כמהה אליהם, באמצעות חיבוק זרים.
העובדה שהוא חש בבית רק בין קהל חסר פנים, בין זרים, מצביעה על המחיר הפסיכולוגי הכבד שהוא משלם, מס המודרניזציה שכולנו משלמים. בייחוד הטכנופילים.
● חדש ב-ynet: אפליקציית מחשבים ל אייפון ול אנדרואיד
|
