זה מה שיש

אני רוצה שאתם בעצמכם תשפטו: אמנם כולנו מודעים בהכנעה שהטלוויזיה בכלל וזו הישראלית בפרט היא מדיום נחות, אבל בכל זאת - קצת הגינות! ככה עושים לבחורה? חמש דקות פספסתי מהכותרות וכבר אני לא מבינה כלום: מי זה אהוד? ממה מת, המסכן? צבא? תאונה? איפה האבא? איפה הבעל של יונה? מי זאת השחרחורת? למה סמדר עצובה? מהמוות של אהוד? ואם אהוד אהב את סמדר, אז למה הבת השחרחורת של יונה מצוברחת כאילו אהוד הוא רכושה הפרטי? ומי זאת הצעירונת שרוצה להתחתן? כלום לא הבנתי.

כולן בחורות עצובות, באבל, ויחד איתן הסמל מ"טירונות" שגם לו יש מה להגיד על הסיטואציה, כלומר, אינו מרוצה מהיחס של גילה כלפיו ובכלל ממה שקורה. איך אני אמורה לראות אותו אחר כך עם כל הטסטוסטרון והאקי אבני בתור הסמל עם המצנפת הסגולה והמשקפי שמש, ולייחס לו מידה מינימלית של אמינות צהל"ית? סיווג בטחוני אפס, זה מה שהוא יקבל אצלי אחרי ההופעה הזאת עם איפור בגוון אפרסק.

תסמונת איבגי

כולם לוקים בתסמונת איבגי – אין סדרה בנמצא, שבה אחד הגיבורים לא מתנהל באיזה אופן הפוך לדמותו הנוכחית בסדרה אחרת. אני קוראת לבמאי הטלוויזיה לשנס את מותניהם ולבלות מספר שעות מחייהם האמנותיים בהפקות סיום של בתי ספר למשחק למטרות גיוס בשר טרי. גם כשרונו הוורסטילי ויופיו עוצר העיכול של טום קרוז לא ישרוד בתור חייל, זונה ושוטר באותה עונה. אז מה יגידו אזובי הקיר?

בקיצור התערערתי. ישבתי מיואשת בתוך ה"אמריקן קומפורט" והתבוננתי איך הכלים הביקורתיים שרכשתי לי עם חלוף השנים חומקים אל הווה חסר קווי מתאר. וכאן אני רוצה להבהיר – לעלילה אני לא דואגת. זאת, כמו שנאמר בא תבוא. אבל מה עם המחשבה הרחבה יותר, הקיומית, בדבר מחלקת הדרמה ונושא הפקות המקור? למה שחקניות על כמו גילה אלמגור, יונה אליאן וסמדר קלצ'ינסקי, צריכות להרוויח את לחמן באופן התמוה הזה? איך ייתכן שעם כל הפרסומות, כל הגבינה, החומוס, אבקת הכביסה, תקציבים, סבסודים ורצון טוב, לא מצליחים לגרד מספיק כסף להפקה קצת יותר מכובדת? הרי אנחנו הראשונים שנבוז לעצמנו ברטרוספקטיבה מהירה לאחור.

הדבר האמיתי

בתקופה שהקולנוע האמריקאי הבזיק לעולם בזיקוקי די נור את "נהג מונית" ו-"צייד הצבאים", אנחנו התמוגגנו מההומור הסובטילי של אורי זוהר עם הפלוצים והצחוקים והדחקות והאריק אינשטיין והזיונים והמה שמו של אלטמן הקטן. מתערפלים בענני הרמיה העצמית כאילו הייחוד הלוקלי האותנטי הזה מחפה על העילגות המקרטעת של המדיום כפי שהוא בא לידי ביטוי על מסכינו? בסדר גמור, היו לזה תקדימים, מאותה סיבה בדיוק המציאו הגרמנים בימים עברו את הרומנטיקה נוכח הברק הצרפתי. אבל איש אינו מנסה להמציא את הרומנטיקה ב"האשה האחרת". שחקניות מהליגה הלאומית, נאלצות לדמוע, לדבר מליבן, ומי יודע מה יקרה בעתיד – אולי גם להתנשק עם הלשון עם כל מיני טיפוסים מפוקפקים, מהסיבה הפשוטה שזה מה שיש. משהו רקוב בממלכת החיבור הזאת בין הגבוה לנמוך, באופן המסויים בו זה נעשה כאן. הטשטוש בין התרבויות מוכני מדי, גס מדי, חסר מודעות או אינטרוספקציה המצדיקה את קיומו. אין אירוניה, זהו הדבר האמיתי. סיפרו לי שלאל גור יש מכשיר מיוחד שמרסס את המייק אפ באופן שווה על גבי פרצופו. מין חידוש שכזה. הכל רק חלק מאותו שלם. Sign of the times.

אני רוצה לראות את גילה אלמגור כחוקרת קשוחה ושבירה ב"החשוד העיקרי", את סמדר ב"טווין פיקס", את יונה כעורכת דין מבריקה היכן שתחפוץ. תנו לקיסר את אשר לקיסר ואילו ליוצרי ה"אשה האחרת" תעניקו כרטיס צ'רטר חינם ללהק את יצירתם בסוכנויות סטטיסטים של אנטליה וכולם יהיו מרוצים.

אבל כל זה, כאמור, אוצר רלוונטיות רק לגבי הפרק הנוכחי, אותו פרק בו צפיתי הלילה, מי יודע, אולי בשבוע הבא אני אהיה הראשונה שתכה על חטא, בעיניים דומעות ולב חולם. כמה נעים להזכר בכך שההווה אינו הכל, והעתיד לעולם מרחף אי שם בחלל ההיפותטי, ממלא את נשמתנו בציפיה, תקווה ורטט כנפי הפרפר.