פנחס שדה כנמשל

הרלוואנטיות העצומה של פנחס שדה בימינו נובעת, כמדומני, דווקא מחוסר הרלוואנטיות שלו לעסקי המדינה ומקריאתו להפנות את תשומת הלב אל הנשמה. בפרק הפתיחה ל"החיים כמשל" כתב שדה: "מעולם לא שמעתי דבר-מה יותר חרישי מנשירת עלה". ואף שהוא מצותת לשיחה מיקרית של אנשים הדנים בהצהרתו האחרונה של ראש הממשלה, הוא יודע כי "עשב יצמח וגם לי, ממלכות תיווסדנה ותיפולנה... והאדמה, כדרכה הנצחית, שתוק תשתוק" (שם, עמ' 8). מאז נכתבו הדברים האדמה שתקה הרבה, עסקנות המדינה הרעישה עד כי היינו כחרשים, ויצירתו של שדה הוכיחה את כוח עמידותה.
יותם ראובני כותב כמי שבא להספיד סופר גדול, שהיווה עבורו מקור השראה משמעותי. את ספרו הוא פותח במילים "פנחס שדה ביקש להביא אהבה ויופי לעולם" (עמ' 5), ומסיים בתרגום הקטע 'מות ברגוט' מכתבי פרוסט, הנפרד בתורו מהסופר האהוב עליו. בן עזר כותב אף הוא כמי שראה עצמו בצעירותו כחניך ספרותי של שדה, אלא שלאחר מכן התפכח מאישיותו ונפרד ממנו לתקופה ארוכה, אך לא שכח את רישומה הראשוני העז של יצירתו. שני המחברים מתקשים להינתק מכתבי שדה, שכמו האירו והדליקו את נשמתם. עם זאת, ראובני, המביא שני ראיונות שערך עם המשורר בימיו האחרונים, כותב מנקודה של פרידה אחרונה וזיכרון, בעוד שבן עזר פורש את מלוא תכולת מעבד התמלילים שלו, לאחר שהקיש על פקודת החיפוש לערך 'שדה'. כלומר, הקריאה בספר מעניקה לקורא תחושה של האקר, פורץ מחשבים היכול לעלעל, כמעט ללא עריכה, בכל מה שכתב המחבר ביומניו וברשימותיו, בראיונותיו ובמאמריו על שדה.
שדה של ראובני הוא האיש שכבר חש בנשיפת המוות בעורפו ומחזיק בספר תהילים במאמץ לשרוד בקרב האחרון על חייו. מי שגילה יחס שלילי קיצוני כלפי 'היהדות' ב"החיים כמשל", והואשם בצעירותו על ידי מבקריו ברליגיוזיות נוצרית, מצהיר באחריתו כי יצירת המופת שכתב אינה אלא "ספר יהודי במובן הקלאסי" ומגלה כי מחק את הנצרות מחייו כשם שמסלקים "איזו טומאה" (שם, עמ' 29, 32). אם תניח את הספרים אחד ליד השני על אותו מדף, תשמע מהם שיחה על מיסטיקה יהודית. "החיים כמשל" של שדה וספרו הגדול של גרשם שלום על שבתי צבי שאבו מאותו מקור השראה: המשיחיות המיסטית. בן עזר כותב כי כאשר פנה ללימודי הקבלה אצל שלום בירושלים, חש כי כבר ביקר במבוכי תורת הסוד מכוח היכרותו הקודמת עם "החיים כמשל". ואילו ראובני, בפעילותו כעורך, כמתרגם וכמוציא לאור, נמשך אף הוא למוקד המיסטי, ואף שיתף פעולה עם משה אידל במהדורות עבריות של כתבי חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה.
שדה נטה לדון ברותחין כל מה שריח אקדמיה נודף ממנו, והוא נוזף בחמת זעם בבן עזר ההולך לשמוע שיעורים בקבלה מפי שלום, כמין חניך ספרותי שסרח ונפתה אחר פרופסורים שוטים. "קראתי את שבתאי צבי (של גרשם שלום‏)... הוא לא מבין בכלל את שבתאי צבי" (בן עזר, 183). ואילו האיש שהעמיק לחקור יותר מכל אדם לפניו את צפונותיו של המשיח המוזר שקם ליהדות – לא הגיע לכלל שיג ושיח עם המשורר, שהוקסם מגיבור ספרו ההיסטורי. בניירות עזבונו של שלום מצאתי, כי כאשר העירו לו פעם שיש אחד שדה, שנפעם כה מדמותו של שבתאי צבי, התקשה לזהותו והחליפו עם יצחק שדה מהפלמ"ח. בן עזר, שהושפע מ"החיים כמשל" כשהיה סטודנט בירושלים, מתקשה להגיע לסינתיזה של שני צירי ההשפעה הקשורים בשדה ובשלום, והוא מביא את הדברים בצורתם הגולמית, כפי שהתרחשו בהווה הביוגרפי של חייו. במחצית הראשונה של ספרו הוא שרוי במה שנדמה כריטואל חניכה, שבעיצומו הוא שב בהתפעמות על תובנות שקלט משדה. במחצית השנייה של ספרו הוא שרוי במה שנראה כמהלך של כתיבה וידויית, מתוך חשיפה נמרצת של קובצי מחשב ויומן המתעדים את תהליך התפכחותו מהסופר שהכיר. על אף העניין, הספר נותר כתעודה גולמית, לעיתים מרתקת ולפעמים מביכה.
אחת הדמויות האילמות והנעלמות, העומדות מאחורי שני הספרים הללו, היא שרי פיירשטיין, דוקטורנטית לקבלה, ששמעה את הרצאותיו של שלום, התחברה עם שדה ועזרה לו להתוודע אל יצירת רבי נחמן מברסלב. פרשת התאבדותה נותרה עלומה, כמו גם שרידי מחקרה על תורת האר"י. במבט לאחור ניתן לראות בה נשמה קורנת, שתעתה במישור המתוח והתובעני שבין השפעתו של שדה לזו של שלום, שני קטבים שעלולים לערער את נפשם של מחפשי משמעות צעירים.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

אלי שי יותם ראובני, דיוקן, פנחס שדה , הוצאת נמרוד, 75 עמ' / אהוד בן עזר, להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה, אסטרולוג, 303 עמ'