הבחירה של שרון

שמעון פרס, שטילפן אתמול למתלבטים, לשכנע אותם להצביע אמת, דילג על מתלבט אחד, האזרח הוותיק אריאל שרון.

בימים שבהם מצביעי העבודה מתביישים במפלגתם, נדמה ששרון הוא היחיד שמכיר במעלותיה. מזל שהבחירות חשאיות: אחרת, מי יודע איזה פתק היינו מגלים בקלפי שבה הצביע היום ראש הממשלה.

כל זה הצגה, כמובן, שרון לא מעוניין בעצותיה של מפלגת העבודה. הוא זקוק לאצבעותיה; לשיתוף הפעולה שלה בצעדים הכלכליים הקשים שצפויים השנה; אולי גם לעלה התאנה הדק שהיא מספקת לו באירופה.

ריצ'רד השלישי, גיבורו הטרגי של שייקספיר, זעק בצר לו: "סוס! סוס! ממלכתי תמורת סוס!". שרון לא נדיב עד כדי כך, אבל את הסוס הוא צריך.

שרון ינצח היום. גם אם יקבל הרבה פחות מ-40 המנדטים שנתנו לו הסקרים בתחילת הקמפיין – הוא ניצח. מי שלוקח סיעה בת 19 מנדטים ומגדיל את כוחה ב-50 אחוז ויותר, ראוי לתואר מנצח; מי שמנווט ממשלה לאורך שנתיים של פיגועי טרור ושפל כלכלי, ואף על פי כן זוכה לתמיכת רוב הציבור, ראוי לתואר מנצח. מי שהוא ומפלגתו הסתבכו בשורה של חקירות פליליות מביכות, ואף על פי כן זוכה בראשות הממשלה ללא עוררין, ראוי לתואר מנצח.

זרים שמגיעים לכאן לביקור תוהים, איך יכול להיות שלאחר שנתיים מרות כאלה העם מעדיף את שרון. התשובה מונחת בנוסח השאלה: כאשר המצב קשה, אנשים דבקים במה שיש. האמריקנים דבקו בנשיא בוש לאחר 11 בספטמבר, והישראלים דבקים בשרון. הם ידבקו בו עד שיקרה נס והמצב ישתפר, או עד שהמצב יהיה כל כך קשה, שהאין-פתרון של שרון יימאס.

בימים האחרונים השתתף שרון בכמה כנסי בחירות גדולים. ג'ינגל הבחירות בישר שוב ושוב שהעם רוצה שרון, והפעילים פיזזו. האיש הפחות שמח באולם היה שרון. אין לי מושג מה בדיוק עבר בראשו: אני יכול רק לנחש. הוא חשב על השרים שעוד לא בחר, והוא כבר מצטער על בחירתם; הוא חשב על הקואליציה שעוד אין לו, והוא כבר רוטן עליה; הוא חשב על מפת הדרכים שמכינים לו האירופים יחד עם האמריקנים, ושהוא חייב להבטיח שלא תוביל לשום מקום; והוא חשב על החקירות.

זה שבועות טורחים שני משרדי עורכי הדין על חילוץ שרון, משפחתו והספונסרים שלו מהצרות שנקלעו אליהן. בניסיונות החילוץ מעורב גם מנהל לשכת ראש הממשלה, עורך הדין דב וייסגלס. עורכי הדין זריזים ופיקחים יותר מהשוטרים, ומקדימים אותם בכמה צעדים. זאת, מבחינת שרון, הבשורה הטובה. הבשורה הרעה היא שההסתבכות אמיתית.

אתמול נמסר ששרון מינה את מנהל לשכתו לשעבר, אורי שני, למנהל המו"מ הקואליציוני. המינוי נועד אולי לשגר קריצה נוספת למפלגת העבודה, ששני מיודד עם חלק מראשיה. אבל יש לו סיבה נוספת: אורי שני הוא היחיד בחבורת שרון שלא מסובך בחקירות. הוא נכווה פעם, ולמד לקח. חבורת המתעשרים החדשים של שרון, שפלטה אותו החוצה, מגלה שוב ושוב, ששרון לא יכול בלעדיו.

זאת הייתה מערכת הבחירות המושמצת ביותר בתולדות המדינה. כולם עיקמו עליה את האף, מראש הממשלה ועד אחרון העיתונאים. מרוב גידופים, התעלמו משבחיה: היא הייתה קצרה ומזורזת, כפי שמתחייב במדינות מתוקנות. היא עלתה מעט יחסית, לכלכה מעט והרעישה מעט. לא היו בה גילויי אלימות, לבד מאיום אחד ברצח על מועמד ברשימתו של האשם מחמיד.

כל מערכות הבחירות הקודמות היו משופעות בהבטחות מפליגות, שלא היה להן כיסוי. הפעם המועמדים ידעו שהם מדברים אל ציבור מפוכח, נטול אשליות. שרון לא הבטיח שלום ומצנע לא הבטיח מזרח תיכון חדש. ההבטחה המופרכת היחידה הייתה יוסף לפיד, יושב ראש "שינוי", אבל ללפיד מותר: הוא בא מהטלוויזיה.

לפעמים בחירות בישראל הן סיום של תקופה. הבחירות של היום הן התחלה: הן התחלת מסע ההישרדות האמיתי, המפרך, של שרון. הן התחלת מבחנו הראשון של יוסף לפיד כפוליטיקאי, ולא רק כצעקן. והן מטילות על מצנע, את משימת חייו: להחיות גוף גוסס, מפרפר, מספסלי האופוזיציה.