מושבי הכנסת ה-16 עדיין לא התחלקו באופן סופי, אך בכל זאת ישנה מסקנה חד משמעית העולה מהן: בחירות 2003 היו לא רק הצבעת אי אמון במצע השמאל, אלא גם בפוליטיקה עצמה. למעשה, הביעו גורמים שונים בחברה הישראלית אי אמון זה בזה.
אין ספק שהמנצח בבחירות הוא אריאל שרון, אשר שבר "מסורת" של שלושה ראשי ממשלה שכיהנו לפניו בתפקיד (שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק) שהוחלפו ע"י יריביהם לאחר כהונה אחת בלבד. עם זאת, שרון ניצח בזכות המסורת הפוליטית שקבעה כי מי שיוזם בחירות מוקדמות סופו להפסיד (יש להזכיר שמפלגת העבודה היא זו שיזמה את המשבר הקואליציוני באוקטובר, שהביא להקדמת הבחירות).
יש לבחון היטב את הבעת האמון שהעניקו אלפי אזרחים ל"שינוי" מחד ולמפלגות הערביות מאידך. להצבעה זו יש היבטים של חוסר אמון מעמיק בתוך החברה הישראלית עצמה. אין ספק שאלפים רבים שהצביעו ל"שינוי" חיפשו מפלגה שתפעל נגד החרדים. כמו כן, אין ספק שאלפי בוחרים ערבים אשר הצביעו למפלגות הערביות עשו זאת, בין היתר, כמחאה נגד המפלגות הציוניות.
סביר להניח שגם חברי הכנסת של שינוי וגם הח"כים הערביים יתעמתו בעתיד הקרוב, בתדירות גבוהה, עם עמיתיהם מהמחנות היריבים. עימותים אלה, יש להודות, בצירוף מקרים גרוע של מצב ביטחוני מתדרדר ומצב כלכלי גרוע, עלולים רק להגביר את השנאה והמתחים בתוך החברה הישראלית, ולערער על יציבותה החברתית והכלכלית כאחד.
בבחירות 2003 הצביע הבוחר הישראלי גם אי אמון במערכת הפוליטית שלו. התוצאות שהתקבלו מוועדת הבחירות המרכזית מראות שפחות מ-70% מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם. זהו האחוז הנמוך ביותר בתולדות הבחירות לכנסת מאז קום המדינה. הוא נבע ממגוון סיבות: בוחרים רבים, בעיקר בין אלה שעקבו אחרי הסקרים, הגיעו למסקנה ש"שרון מנצח בכל מקרה". לכן, רבים מאלה שצידדו בשרון היו בטוחים בנצחונו ולא התאמצו לתמוך בו ו/או במחנה הימין בקלפי.
בנוסף, המשותף לרוב אלה שלא הצביעו היה חוסר האמון במערכת הפוליטית, ובעיקר במועמדים לכנסת, אשר נתפסו בעיני רבים כ"קבוצה של אינטרסנטים אשר לא מייצגים נאמנה את בוחריהם". גם אלה שהחליטו לבסוף להצביע - עשו זאת בעיקר מרצון לממש את זכות הבחירה שניתנת להם.
בנוסף לשתי סיבות אלו, היתה השפעה מסוימת של חוגים לאומיים ואיסלאמיים במגזר הערבי, שניסו לשכנע להחרים את הבחירות לכנסת. הן תנועת "אבנא אל-בלד" (בני הכפר) בשיתוף פעילים "לאומיים ערביים" והן פעילים רבים בפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית פעלו בשבועות האחרונים לשכנע רבים במגזר לא להצביע, בטענה שההשתתפות בפעילות הפרלמנטרית לא הביאה הישגים ממשיים לאוכלוסיה הערבית.
איפה כל ה"אי-אמון" הזה מותיר אותנו? בצרות. בנוסף לאתגרים הרבים שיעמדו בפני הממשלה החדשה, ישנו צורך מיידי להפנות תשומת לב ומשאבים לטיפול במשברי האמון שהחריפו בתוך החברה הישראלית. ללא טיפול הולם, משברי אמון אלה עלולים להחריף עוד יותר - בעתיד הנראה לעין.
