| |
רכב האש
הרי כבר ידענו אסונות. כל יום מתים רבים יותר, מי בחרב ומי באש, מי במים ומי ברעב. ובכל זאת העצב על אילן רמון נדמה שונה
שובלים ארוכים, זוהרים ופתאומיים של אסון על מסכי הטלוויזיה, וזהו. אף שהלב רוצה להאמין שעוד אפשר לקוות, אולי להתפלל, הנה משדרים את השובלים הללו שוב ושוב, ואי אפשר שלא להבין. הנה "קולומביה", והיא רכב אש. שבעת פרשיה לא חוזרים. אילן רמון, שנהייה כל-כך שלנו בשבועות האחרונים, בין השבעה.
למודי אסונות, מתורגלים בצער, קהי-לב וצינים נהיינו בשנים האחרונות, ועם זאת, מיד אחרי המראות הראשונים מתחילה לעבוד רשת הקשר שבלעדיה איננו ישראלים, ואיש-איש עם בני שבטו בטלפון: שמעתם? שמעת? לא יכול להיות. לא ייתכן.
והרי כבר ידענו אסונות. כל יום מתים רבים יותר, מי בחרב ומי באש, מי במים ומי ברעב. מסך הטלוויזיה הרי גודש את פרטיות חיינו באסונות קרובים ורחוקים, ידועים מראש ופתאומיים, מעשה ידי שמיים ומעשה ידי אדם, ודווקא כאן, דווקא עכשיו, הצער נדמה שונה לגמרי: אחרי רגעי ה"לא יכול להיות", אחרי הלם קצרצר ופתאומי, מגיע עצב גדול, חדש ועמוק.
כן, ודאי מפני שהיה שם אחד שהוא כל-כך שלנו, ואפילו האמריקנים ניכסו לעצמם את גבורתו בגאווה, וסיפרו חזור וספר לצופי מסכיהם שהיה טייס קרב מהולל, כיצד השתתף במלחמות ואיך היה אחד מאלו שהפציצו את הכור הגרעיני בעיראק.
ואילן רמון, במשך ימים ושעות שנספרו בדיוק נמרץ עד לרגע השובלים הזוהרים, היה חלק מחלום של כל ילד באשר הוא, של כל אדם שנשא את עיניו אי פעם לאורות לילה מנצנצים מעליו וביקש לנגוע בהם באצבע שלוחה למעלה. אולי לא בעצמו, אולי רק בעתיד הרחוק, אולי רק באמצעות הגברים והנשים בחליפות הלחץ הכתומות, שגרירי הדמיון לכוכבים, לעולמות אחרים, אולי טובים מעולמנו.
ארצות הברית טיפחה את החלום הזה והפכה אותו, בפשטות, לחלומה של האנושות. שערי המעבורות נפתחו בפני נשים, בפני בני לאומים שונים, ורגע התהילה הגדול של כל אחד מהם הגיע בתורו, ועכשיו – ממש עכשיו – היה תורנו לחבור אל החלום הגדול, להיות קצת יותר ממה שאנחנו בעיני העולם יום יום: לא כותרות אסוניות, לא עוד ידיעות על אש מתלקחת וחלקי מתכת מעופפים וסכסוך מתמשך ומדמם. היינו, מאז השיגור, שותפים שווי זכויות בחלום מוחק גבולות.
מזה אלפי שנים, אולי מאז שלמד כי יש כוכבים, האדם רוצה לנגוע בהם. "קולומביה" הייתה מדרגה אחת בחלום הזה. מזה אלפי שנים מזהירים את האדם מפני כוח דמיונו. הרי כבר איקרוס המיתולוגי חרך את כנפיו המחוזקות בדונג כשניסה להתקרב יתר על המידה אל השמש. והנה "צ'לנג'ר", שהייתה לכדור אש לעינינו הנדהמות דקות אחרי השיגור. זה קורה לא אחת בקדמת הטכנולוגיה, זה קורה תמיד ברגע שלא ציפינו לו.
אבל בעוד הצער מכה אנחנו יודעים כבר כי החזון ניחן בעוצמה גדולה וכבירה מזו של האסון. עוד נחבור שוב למאמץ האנושי המרתק הזה, להישגיו הטכנולוגיים ולזוהרו: עוד נשלח אליו שגרירים, אבל לא עכשיו.
עכשיו, קטנים ונכלמים, מחוברים לאדמה ובמידת אנוש, אנחנו יודעים כי אחרי התהילה, בסך הכל רצינו שאילן רמון ושאר אנשי הצוות יחזרו הביתה בשלום.
יהי זכרם ברוך ונצור בלבבות, ביחד עם החלום.
|
