תודה, לא עוד

הקול הפנימי התחיל לנג'ס בדיוק כשהודיעו שגובה השלג מגיע לחמישים סנטימטרים ברכבל התחתון. מימי לא הייתי באתר החרמון. סוג של מחדל קטן, בהחלט ראוי לתיקון, אמר הקול הפנימי, עכשיו כבר תוך כדי שירה נוגה של "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם".

באוטובוס לרכבל, או - איך נדחסים בתוך קופסה סגורה

שבת רחומה בגבול הצפון, שמש מלטפת, החיזבאללה עדיין ישנים, מכל עבר זועקים דוכנים מאולתרים: "ג'חנון בעשר שקל פלוס ביצה ורסק", וכמה טוב להעפיל משם עם הנשרים וכל מיני מעופפים אחרים גבוה, גבוה עד שהנשימה מתחילה להיעתק קצת. גבוה עד לשלטים האוסרים על חניה בצידי הכביש, שם כבר צריך לפלס דרך בין עשרות מכוניות שחונות לצידי הכביש. גבוה עד למחסום המאיים של הכניסה לאתר החרמון, 35 שקל למבוגר ו–32 לילד, ובחישוב פשוט: משפחה ישראלית ממוצעת (אמא, אבא, שלושה ילדים וסובארו) משאירים כאן 160 שקל ואת מכוניתם.

בתמורה, אפשר ואפילו צריך לעקם את האף למראה השירותים הכימיים המוזנחים מאד. מקריית שמונה ועד לחרמון כמעט אין מקום ראוי לעשות בו פיפי, וגם כאן לא ראוי. אם כך, צריך למהר ולהצטופף באוטובוס שייקח אותנו אל הרכבל התחתון. כן, גם בעמידה. למה לא לדחוס קצת ישראלים לתוך קופסה סגורה וממונעת? הרי הם רגילים לזה.

שעשועי שלג, או - איך לוקחים הביתה שלג

הגענו? יופי: את פנינו מקדם מגרש חנייה ענק וזולג מים, בו מתקבצים בצוותא חדא כל מי שאין להם מה לעשות כאן – כלומר, כמעט כולם. מזה, מחכים לאוטובוס שיחזיר אותם אל המכונית: מחכים בצעקות, כמובן. מגוון הקללות שנשמע שם לא היה מבייש אף פרק בסופרנוס, אלא שאת הסופרנוס אפשר לכבות. את עמישראל - לא כל כך.

בינתיים, אפשר להתמסר לשעשועי חורף נאים. 23 מטחים מדוייקים של כדורי שלג ספגתי מזאטוטים שלא עשיתי להם רע. הרוב כוונו בהצלחה למשקפיים שלי. לא רחוק ממני, קשישה זעירה איבדה את משקפיה אחרי מתקפה מתואמת של שני קטנטנים, וכשעזרתי לה לגשש בבוץ וגם נזפתי קצת באביהם של הפעוטות, פגשתי סוף סוף את הישראלי המכוער שכולם מדברים עליו, אבל עד אמש לא האמנתי בקיומו: "עזבי, פוסטמה, סך הכל צחוקים", הודיע לי, בעודו מסריט את הארוע במצלמת וידאו.

עוד שעשועים למכביר: איסוף של שלג בשקיות ניילון גדולות, בצידניות, בקרטונים. לקחת הביתה. החלקה על פני פיילות פלסטיק, כולל שני מכסים של צפרדעוני-זבל שנעקרו, בוודאי, רק לצורך אחד ומיוחד זה. ואם אפשר היה להפוך אנרגיה של צרחות לחום, מזמן היה מעטה השלג הדקיק (חצי מטר? בחלומות) נמס לגמרי.

בתור לרכבל, או - איך נקלענו למסחטת כסף פראי

אבל כאן לא תם הכיף, כי צריך לשוב ולהצטופף. הפעם בתור הבלתי נסבל לרכבל. אותה משפחה בת חמש נפשות תשלם 31 שקל תמורת העלייה לרכבל העליון. רעש אמרנו? דוחק אמרנו? קללות, ודאי שאמרנו? כאן, מה לעשות, הן מתחילות להיות מוצדקות מעט, כי משפחתנו ההיפותטית מבינה שנקלעה שלא בטובתה למסחטת כסף פראית. נניח שהחלום כלל נסיעה מן המרכז, עלייה לחרמון, שיעור סקי אחד, ציוד שאין לנו, כרטיס יומי לרכבל – העונג, בהנחה שהצטיידו במזון עוד בבית לא כולל מחיר הנסיעה צפונה, יעלה בדיוק 2,450 שקלים. כך שהחרמון הוא אולי אתר הסקי היחיד בעולם שאליו מגיעים לא כדי לגלוש. במחיר הזה, לא ראוי לקחת קצת שלג הביתה?

מי שעלה ברכבל יגלה שנימוסי השטח של ישראלים לא משתנים כלל בנוסקם לגבהים. שפר מזלכם ואתם מיומנים ומצויידים ובסך הכל רוצים לגלוש קצת למטה? יחתכו אתכם. מסלול הוא בבחינת המלצה בלבד, והישראלי היודע-כל אינו שועה להמלצות של זרים.

עלינו, ומשום כך צריך גם לרדת. התור הישראלי אינו ארוך. הוא רחב. הוא עדר מצטופף, חם ומהביל של גווים הנדחקים זה אל זה כדי לשפר עמדות. לא נעים להיות בו. אבל אין ברירה.

בחזרה אל המגרש: עכשיו נמתין שעה ארוכה לאוטובוס שיואיל לקחתנו מטה אל הרכבים, ונשמע מוסיקת מעליות מגוונת ושלל הודעות מטעם המדור לחיפוש קרובים. נחפש, אבל לא נמצא, ספסל אחד לשבת עליו. או אולי, במחילה, מין שולחן קטן להניח עליו את התרמוס שהבאנו מהבית? אין. לא נורא. תמיד אפשר לאכול על מכסה המנוע של האוטו, כשנחבור אליו אחרי מקצה-סרדינים נוסף באוטובוס.

היה כדאי? ממש לא

ועכשיו, לתגובות הצפויות: כן, זהו אתר הסקי היחיד בישראל ולכן מפעיליו נוהגים כמונופול. לא, אני לא אמורה לפתור את בעיות הפרנסה של תושבי נווה אטי"ב. אני אמורה לקבל שירות הוגן במחיר סביר, ואין כאן דבר כזה. לא, חלק מן הדילים אינם זולים יותר מן המחירים שחושבו כאן. הם יקרים יותר, כי שהות של יומיים מחוץ לבית, לחמש נפשות, כוללת גם מזון ודלק.

כן, ברוב חלקי העולם הכל יותר זול. לפני חודשיים, בשיאה של עונת הסקי בורמונט, ארצות הברית – לא בדיוק אזור שמתהדר בדילים זולים - ניתן היה למצוא סוויטה במלון-סקי מרהיב במחיר של חצי-צימר בנווה אטי"ב. חייבים לבצע אקט פטריוטי ולעלות לשם? תודה, לא עוד. אני אממש את אמונותי הציוניות בתשלום מס הכנסה מפלצתי, בסדר?

ובעניין הישראלי המכוער: לא, זה לא מקרה אחד. יש לו המון כפילים. ראיתי יותר מדי כאלה בבת אחת, ביום יפה ושטוף שמש. שם הרי גולן, הושט היד וגע בם? לא מוכרחים. בבדידות קורנת נם חרמון הסבא? הלוואי.