מלאכת האבל

בזמן שכתבי הטלוויזיה התגודדו סביב אביו של אילן רמון הדממתי את המכשיר הביתי. לא יכולתי לשאת שאלות כדוגמת זו שתקע כתב אחד באוזני האב השכול: "עכשיו, בטח יהיה לכם קשה מאוד!" התשובה על הקושיה הזאת, שלא הוצגה אלא כדי לגרור את האב המנומס בלשונו, להפיק מריאותיו עוד גניחה מדמיעה למען הציבור הצופים, היתה: "כן!" תשובה מפתיעה, האין זאת?
נשארתי עם התמונות. אילולא ידעתי במה מדובר, לא יכולתי להסיק מהבעות פניו של האיש כי זה עתה ניחתה עליו המכה הנוראה מכל שספג בחייו, שלא חסכו ממנו מהלומות. הוא ניצול שואה ומבטאו לימד שהוא "יקה" והיקים הרי מפורסמים בריסונם העצמי. אין זו הכללה גסה: תרבות לאומית מתבטאת גם באופני האבל של בניה. יש תרבויות שבניהן מחצינים את אבלם ויש תרבויות המצוות לכבוש אותו. במקומות מסוימים זועקים, קורעים את הבגדים, מורטים את שער הראש, מתנפלים על הגוויה, ובמקומות אחרים, אפילו בכי חנוק אינו נחשב יאה לאדם המכבד את מתיו ואת עצמו. דפוסי האבל אינם מלמדים על איכותה של תרבות, אבל אפשר להקיש מהם על היבטים אחרים שלה.
תרבות האבל היהודית, שעוצבה במשך דורות רבים, גוזרת איפוק. היא ספוגה בחוכמת לב ומסדירה את הבעות הצער במדוקדק, כדי שסערת הנפש תסונן וכדי שיובהר לאבל, לקרוביו, לשכניו, למודעיו, ולכלל הקהילה, מה מוטל עליהם לעשות בכל שלב משלבי האבלות. "לעשות" – כי העשייה מכוונת את הנפש והמעשים מוליכים את האדם המתאבל מן הזעזוע אל הניחומים וההשלמה.
לו רק פירשנו כהלכה את מורשתנו, לא היינו זקוקים לשיעור שנתן לנו זאב ז'בוטינסקי כשקרא לאחת מתכונותיה הנכספות של האומה המתחדשת בשם "הדר". היא מקבילה לתכונת האצילות. גם באבלו, גם בזעפו, גם במלחמתו, אין האדם העברי פטור מהקפדה על מנהגיו של בן מלך. בקרב חניכי "תנועת העבודה" עוררה התביעה הזאת גיחוך, מפני שמרומזת בה כמיהה לגינונים פשיסטיים ומפני שהיא מנוגדת לספונטניות ולפשטות ילידית, אבל ז'בוטינסקי צדק.
לאחר שלב השחרור בתולדותינו, צריך היה לבוא שלב ההסתגננות. אל השלב הזה לא הגענו, ורע הדבר – כי תרבות היא גם סגנון וסגנון פרוע הוא תרבות פרועה, המטפחת אנשים פרועי מנהגים. התגובות לאסון "קולומביה" הן דוגמה: אינוס האבלים על-ידי העיתונאים, הפטפטת האינסופית, הידחקותו של כל מי שהכיר את אל"מ רמון אל אפרכסת הטלפון וכותרות העיתונים, שדרשו מאיתנו יגון קודר, כביכול לא נדע להתעצב אם לא נתודרך על-ידי המערכת.
כדאי להתבונן היטב באופן הטיפול של האמריקנים באסון ובאבל. הכל סדור וגבולות הספונטניות מוקפדים. אנשי נאס"א ביטאו את אבלם האישי, אבל לא הפכו אותו למרכזו של הסיפור. הם חנקו את דמעותיהם, לא הפליגו בהלל למתים, השמיעו מילות תנחומים למשפחות מבלי להבטיח להן גדולות ונצורות. סיפרו בדייקנות את כל הידוע להם על נסיבות האסון, הנחו את הציבור כיצד יש לנהוג בשברי המעבורת ודרשו מאמצעי התקשורת לנהוג בכבוד בזכותם של בני המשפחות האבלות לפרטיות. התקשורת כיבדה את הדרישה הזאת. אפילו נאומו של הנשיא בוש, מלא פאתוס אבל קצרצר ומאופק, נקרא במיומנות מן הטלפרומטר. ברגע שכזה, דווקא ברגע שכזה, אסור לחפף. היזכרו בנאומו של עזר ויצמן על קברו של רבין ז"ל ("אכלנו משהו, שתינו משהו") ותבינו את ההבדל בין הדר לברדק, בין התרבות ולפראות.