עושה רוח

1. הייתם נותנים לדני רופ להמציא שם לסופה?

ביום חמישי ערך לנו דני רופ הכרות עם עלמה, עוד שקע או מיני-סופה לא מזיקה, שכמו קודמותיה תיבלע במהרה בארכיון חדשות ערוץ 2 ומחר איש כבר לא יזכור את שמה. מעבר לגיחוך שמתעורר לנוכח כושר ההמצאה הבלתי נדלה, נשאלת השאלה מדוע כל-כך דחוף לחזאי העולץ לתת בהם סימנים ומי שמו לקבוע עבור כולנו שמדובר דווקא ב"אבי" ולא ב"רפי"?

- שמואל רחמים, סגן מנהל השירות המטאורולוגי, השמות האלה הם על דעתכם?

"לא. אלה שמות שנותן דני רופ והם לא מחייבים אותנו".

- לפי מה הוא בוחר את השמות?

"הוא העתיק את השיטה מארה"ב, שם מעניקים להם שמות לפי סדר אלפביתי. רק שאין מה להשוות את ההוריקנים שפוקדים את ארה"ב לציקלונים הלא משמעותיים שיש כאן".

- גם בארה"ב שמות ההוריקנים ניתנים על-ידי חזאים ברשתות החדשות?

"לא. שם השירות המטאורולוגי הלאומי נותן את השמות".

- ואין סיכוי שגם כאן המדינה תיתן שמות רשמיים לסופות?

"לדעתי אין שום הצדקה לכך. דני רופ יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל לנו אין שום כוונה לעשות זאת". (איתי קרני)

2. תגידו, הוא מצחיק?

מדי מהדורה, מחליף רופ הלצות וקונצים - זאת לא טעות, הלצות וקונצים - עם מגישי המהדורה. הרשל'ה מתהפך בקברו. צריך להפסיק את הריטואל הזה, שהפך להיות קצת נלעג ומתבצע כדלקמן: 1. דני נשען בביטחון על השולחן, חש את יצרו הגובר ומרביץ שוס הומוריסטי שהיה כובש את לבה של כל בת כתה ד'. 2. יונית מצליחה להעלות על פניה (היפים, היפים) חיוך מקסים (אך מזויף, מזויף). 3/א'. סוקניק מפעיל את חושי השייטת ומנסה לאתר את עקבות ההומור שחלפו באוויר. 3/ב'. אינסטינקטי הלוחם מובילים לשחרור בלתי רצוני של חיוך נבוך, כילד בטרנינג שהוזמן במסיבת כתה לרקוד סלואו עם הג'מוסית-המפותחת-מדי לגילה, ולא נעים לו לסרב כי אמא שלה קונה במכולת של אבא שלו. .3/ג'. סוקניק מתעשת ומנסה להשיב לרופ כגמולו כדי להציל את כבודו ולהוכיח את קוליותו, אך אויה - החסות כבר קוטעת אותו. (צחי לוי)

3. יש לו תחליף?

עכשיו, כשמתברר לנו (ר' לעיל) שהחזאי נותן שמות על ימין ועל שמאל כמו בורא עולם לכל סופה ופרח, נשאלת השאלה איך זה שדני רופ? כלומר, איך זה שדני רופ מחזיק מעמד כל-כך הרבה שנים, ומדוע נדמה שהוא מחולל את מזג האוויר ולא רק מדווח עליו? התנועות החלקלקות של האיש הזה הן דוגמה ומופת לכל צלופח, כי הקסם אינו באיש עצמו, אלא בבנות שהוא מפזר סביבו: כמו מדונה בשעתה, שהקיפה עצמה ברקדנים נמוכי קומה כדי שלא נבחין שהיא מטר שישים (בקושי), כך גם רופ עצמו, מלך הפופ המקומי: המגישות הזוטרות - הגיע הזמן לומר את האמת - הן שם בשביל שנשכח אותן (ועל מנת שנזכור אותו ורק אותו). כי איך קרה שאף אחד לא יכול לקשר בין שמותיהן לבין הפנים או הקולות? (חלי סלוצקי, זוכרים? זאת עם הקוקו או הפזור?). הן כולן חמודות באמת, אבל לא טלוויזיוניות בעליל, הכי רגיל שאפשר למצוא בשוק, לא זכירות, נטולות תווי פנים, נעלמות רגע אחרי שהופיעו, נמחקות מהזיכרון הקצר שלנו כמו כלום, רק כדי שמחר יגיח המלך מהרכבל, וכאלוהים של עכשיו יספר לנו שהחרמון שוב נפתח למבקרים. (שחר מגן)

4. מי אוהב את דני?

דני רופ – אוהב דני רופ או לא? מצד אחד, דני רופ רוצה להיות בטלוויזיה כמה שיותר. מצד שני, לפעמים זה נראה לו מוגזם לגמרי. בכתבה שפורסמה בסוף השבוע ב"זמן תל-אביב" התייחס רופ לביקורת שכתב עליו בעבר רוגל אלפר. "ב- 20:00 פותחים איתי את המהדורה, ואחר כך שמים אותי גם בסוף. אחר כך, אם יש תוכנית לילה, אז מביאים אותי לעדכון, ואם יש תוכנית בוקר, אז אני מדווח מהשלג", מסביר רופ את תכיפות הופעתו בימי סגריר. מצד אחד, הוא מוסיף, "את מי יביאו בשביל לדבר על מזג האוויר, את נוסבאום? לא. יביאו אותי". מצד שני, הוא מבהיר: "אז נכון שבאותו יום זה טו מאץ', ואני גם כן נגעל מעצמי בסוף היום הזה, אבל רבאק, משה נוסבאום לא מופיע ארבע פעמים באותו יום כשיש פיגוע? אהוד יערי לא מופיע 18 פעם ביום?". בקיצור, דני רופ טרם גיבש את עמדתו הרשמית לגבי מידת ותכיפות נחיצותו. ואנחנו שואלים: אהבה או שנאה עצמית? (צחי לוי)

5. האם חדשות ערוץ 10 הן, קומפלט, דני רופ?

ובעניין ניקי גולדשטיין - האיש שאמור להיות דני רופ של ערוץ 10 ומתעתד לעשות הרבה צחוקים על חשבון החמסינים - כדאי להגיד לחברים מ-10 שהגיע הזמן להירגע. עברנו, אנחנו אצלכם, לא צריך לעשות לנו דני רופ בלי הפסקה. אין זה סוד שחברת החדשות של ערוץ 10 רוצה שיהיה לנו מצחיק. באלגנטיות, מתחת לשפם, כמו בחתונה, שותים רק קצת. הם עדיין גזורים היטב, מדויקים, מרצינים כשצריך, אבל עוד רגע – והרגע הזה מכרסם להם את הצוואר – ימאס לנו, השמרנים של המדינה (80 אחוז, אם אני לא טועה). הקלילות המג-ראיינית של מיקי מול ההומור הכריסטופר-ריבי של ההוא צריכה להישמר על אש קטנה: נכון, אפשר להמתיק חיוך על כדורגל כמו היתה אהדת הפועל של המגישה של המדינה (אויש, מתוק, איך אתה מעז? אני רק אדומים) קליימקס היסטרי, אבל אל תעשו לנו בכוח. לא צריך להכניס את יהודל'ה לכל מקום. ולא בגלל שנהרגים, מתפוצצים או קורסים, אלא בגלל שבשביל להצחיק אותנו לא צריך להתאמץ כל-כך. מספיק חצי טלפון לפדרמן ואנחנו בפנים. (שחר מגן)