מריצה אהובתי

במאבק האיתנים ההיסטורי בין מיה ומריצה, אין ספק בלבי שאני בעד האחרונה, ובלהט. איך אפשר בכלל להשוות בין בתה רושפת האש של סוניה, לבין "ראש ריק", בתו היפהפייה אך חסרת האינטליגנציה של הסניור קולוצ'י.

אם לא הבנתם שום דבר, לא נורא.

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי - בניגוד מוחלט לכוח הרצון - נגרר לצפייה בסדרה "המורדים", העוסקת בעלילותיהם של תיכוניסטים ארגנטינים ב-20 אלף פרקים. זהו כנראה כוחה של טלנובלה, שאתה צופה בה באדיקות ומקלל את עצמך תוך כדי בהייה. למען השם, זועק קול טמיר עמוק פנימה, הרי אתה מרגיש את תאי המוח שלך מתמוססים ומתפרקים לבועות סבון. אז למה אתה ממשיך?

ובמעבר חד לסדאם חוסיין. אם לא שמתם לב, טלנובלה מפוארת נוספת הולכת ונרקמת מול עינינו בחודשים האחרונים. המפיק: הדוד סאם בע"מ, פנטגון פיקצ'רס. בימאי: ג'ורג' לוקאס-בוש ג'וניור. נערת מים ועידוד: מדינת ישראל.

העלילה בקצרה: אמריקה, נערה יפהפייה אך קשוחה, חוטפת סטירת לחי מצלצלת מאוסאמה, עבדקן ממוצא מזרח תיכוני. "פור קה?" היא זועקת השמיימה, ומבטיחה לנקום. בחיפושיה אחר אוסאמה החמקמק, היא מגלה את האשם האמיתי: סדאם חוסיין, בריון בגדדי שהסתכסך עם אביה ג'ורג'י לפני שנים. חמושה בצדק היסטורי ובתחושת נקמה ראויה לציון, יוצאת אמריקה לקרב - מול מי שהיא יכולה.

בטלנובלה הזאת, צריך להסביר, אנחנו לא רק צופים. אנחנו גם משתתפים פעילים, ואולי זהו סוד קסמה. אנחנו בולעים בשקיקה את הקשקושים שמשווקת לנו בשמנוניות התקשורת הארצית והבינלאומית (כי זה מעניין…), אנחנו ממהרים לרכוש קילומטרים של ניילון וסרט הדבקה (שיהיה…) ואנחנו הופכים בעצמנו לפרשנים אקטיבים (מתי יתקפו? בשבת. למה בשבת? כי יש דרבי).

ושוב, כמו בטלנובלות, אנחנו צופים למרות שאנחנו יודעים כל העת שמוכרים לנו לוקשים, חומר שאיננו ראוי לאדם החושב. הרי סדרה של טיעונים לוגיים פשוטים תמוטט את כל ההצדקה למתקפה צבאית אמריקנית. סדאם מנוול? גם הדיקטטור הרצחני מצפון-קוריאה. אולי יש לו נשק בלתי קונבציונלי? לרבים יש, חלקם מסוכנים לא פחות (רוצים להתערב שלסוריה יש טילים כימיים שיכולים לפגוע בכל בלטה בקריה?). הוא רוצה להשמיד אותנו? האיראנים רוצים יותר. צריך לעשות ממנו "מקרה לדוגמה?" אולי. ומחר ירצו לעשות את זה מאיתנו (דימונה, זוכרים?). העולם, צריך להזכיר, לא בכיס שלנו.

אפשר להמשיך כך עוד ועוד, ואין לי ממש חשק להגן על סדאם חוסיין, אדם שמקורביו מן הסתם היו מטפלים בו, במוקדם או במאוחר, בלי שהמערב היה הופך אותו שוב ושוב לצלאח א-דין המודרני.

הנקודה החשובה היא זו: מרבית ממה שאנחנו צורכים כעת סביב המלחמה בעיראק משול לטלנובלה עם חוקים משלה. היא מרתקת, עמוסה בהפתעות, פיתולי עלילה וסכנות. האם נשקף לנו סיכון ממשי? לא, בטח שלא יותר מסיכון להתקף-לב, תאונת דרכים או סוכריית גומי תקועה בקנה הנשימה. האם מישהו באמת חושב על חיינו, כאן במזרח-התיכון, אחרי המלחמה? לא ממש, העיקר הזבנג.

האם מריצה שווה יותר ממיה? כן, חד וחלק. אז גם בוש שווה יותר מסדאם.