ממשלת הרעבים

תנבאו מה שתנבאו על הממשלה ה-30 של מדינת ישראל, דבר אחד בטוח: היא תספק לנו הרבה עניין בחיים. השידוך בין לפיד לאיתם, עם ליברמן כבונוס, נראה לכאורה כמו מרשם לתוכנית צרחות בטלוויזיה, לא כבסיס לממשלה שתוציא את המדינה מהבוץ.

המשא ומתן התנהל עד יום שישי בשני ערוצים מקבילים, אחד בביתו של שר האוצר המיועד, אהוד אולמרט, והאחר באמצעות אורי שני. אולמרט התרכז בשינוי ובמפד"ל, שני בש"ס ובעבודה. עד אמש, סמוך לחצות. כששרון קרא לכולם לירושלים, נדמה היה שהערוץ של אולמרט מנצח.

האם יש מכנה משותף לקצוות כמו לפיד ואיתם? התשובה חיובית. המכנה המשותף הראשון הוא הרעב האדיר לשררה. שרון הוא אלוף באיתור חולשות כאלה, אולי משום שהן מזכירות לו את שנות הרעב שלו. הוא איתר אצל לפיד בהילות גדולה להיכנס לממשלה, פרי גילו המאוחר או מזלו החד-פעמי בקלפי, ואיתר אותו בכמויות עוד יותר גדולות אצל אפי איתם.

המכנה המשותף השני הוא הבדידות. לשני האנשים אין שורשים עמוקים בסיעותיהם. במוקדם או במאוחר עלול לקום נגדם מרד. לכן ידע שרון שהוא חייב לפטם את שתי המפלגות בתיקים. המדד שדובר עליו תחילה – 5 ח"כים לשר – הושלך לפח, כפי שהושלכה ההתחייבות לממשלה בת 18 שרים. שרון היה כל-כך נדיב, שהסתכן במרד פנימי בליכוד.

המכנה המשותף השלישי הוא הגמישות האידיאולוגית. ההסכם שנרקם בין שינוי למפד"ל מלמד עד כמה רדוד ולא רציני המאבק של שינוי נגד השפעת החרדים. חוק הלפרט שיבוטל קיים היום רק בשמו: הממשלה היוצאת רוקנה בהדרגה חלק גדול מהמשמעות הכספית שלו. חוק טל שיבוטל נולד בלחץ החילונים, לא החרדים. החוק היפלה לטובה באורח שערורייתי את החרדים, אבל פתח סדק ליציאתם לשוק העבודה. נראה איך יצליחו המפלגות האלה להמציא חוק חדש שיביא לגיוס חרדים.

ההישגים האמיתיים של שתי המפלגות הם במה שלא נכתב בהסכם: ש"ס בחוץ. כנראה גם יהדות התורה: זהו הישגה הגדול של שינוי. ההתחלויות בפנים, כולן, גם הבלתי חוקיות: זהו הישגה הגדול של המפד"ל.

לפיד לא היה מעולם בשמאל. הכיבוש, ההתנחלויות, ההרס שנגרם לכלכלה, כל אלה לא שייכים לסדר יומו. איתם לא יגיר דמעה על ש"ס. מה לו, חוזר בתשובה משיחי מקיבוץ עין גב, ולחרדים הספרדים.

לפיד ובוחריו ודאי ישמחו לשמוע שהרב עובדיה יוסף הגיב על הקמת הקואליציה בחרדה עמוקה. הוא הרגיש נבגד. אלי ישי בחר לתקוף את הצבע של הממשלה: יותר מדי אשכנזים. הוא מאמין שהממשלה הזאת זמנית, "ממשלת פל-קל". אם ירצה השם, בקרוב ייאלץ שרון לקרוא לו לחזור.

מלכתחילה רצה שרון ממשלה שבבסיסה שותפות עם העבודה. המשא ומתן הפגיש שני אנשים שונים באופיים ובניסיונם הפוליטי. שרון ומצנע, תחמנות – וחובבנות. כמו שמן ומים. אין פלא ששמעון פרס לא יכול להבין למה לא הגיעו להסכם. מה הבעיה? מושיבים מישהו, את רמון, נגיד, עם אורי שני, והם כבר כותבים משהו.

הקורבן בסיפור המשא ומתן איננו מצנע, אלא סילבן שלום. הוא רצה את האוצר – ולא רצה. עיכל איכשהו את מועמדותו של פרנקל, שירדה במהירות שעלתה. התקשה לעכל את מועמדותו של אולמרט, ופתאום גילה שאולי כל התפקידים תפוסים: החוץ אצל נתניהו, האוצר – כנראה – אצל אולמרט, והפנים – שומו שמיים – אצל שינוי. הנה סיבה טובה למלחמה, שלא לדבר על המלחמות האחרות שיפרצו, כאשר יגלו שרי הליכוד כמה מעט נשאר לשרון לחלק.