העשור השחור

שנות ה-80 נחשבות אולי לעשור הקשה ביותר בתולדות הטלוויזיה בכלל והחדשות בפרט. סיכסוכים מבית ומחוץ הביאו כמעט לסגירת הטלוויזיה בגלל החדשות המשודרות בה. עו"ד אהרון פאפו, חבר הוועד המנהל, חיפש הזדמנויות לנגח את מחלקת החדשות, ומי שמונה למנהל מחלקת החדשות, חיים יבין, מצא עצמו מתנצח עם הוועד המנהל ועם פוליטיקאים רבים. בינתיים מונה מנכ"ל חדש לרשות השידור, יוסף (טומי) לפיד, שלא היה מקובל בקרב העיתונאים, שכן ניסה להתערב בשיקולי העריכה. לפיד התבטא שנים לאחר מכן: "הבעיה היתה ש'מבט' וה'יומן' עוצבו בתקופת שלטון המערך. היתה להם הרגשה שנגזלה להם המדינה ויש להשיב את הסדר על כנו". ברוממה היתה הרגשה כי הטלוויזיה נאבקת שוב על עצמאותה, ונדמה כי זה היה הקרב הגדול מכולם.
אבסורדים רבים מאלה שהתרחשו במדינה התרכזו בבניין הטלוויזיה ברוממה, ולאו דווקא באשמת הטלוויזיה. ביום השידורים הראשון, ב-68', בעולם כבר שידרו בצבע, אך בארץ החלו בשידורי שחור-לבן כדי למנוע הוצאת מטבע זר. נגד האנשים שקנו טלוויזיה צבעונית הופעל ה"מחיקון", שהראש היהודי המציא לו מייד "אנטי מחיקון". ב-78' קיבלה הממשלה החלטה עקרונית לשדר בצבע מלא, אבל בפועל חלפו חמש שנים עד יישום ההחלטה.
חלבי "עושה בעיות"
במערכת החדשות התגלה כתב "בעייתי" בשם רפיק חלבי. חלבי, בן העדה הדרוזית, עד לא מזמן מנהל מחלקת החדשות בערוץ הראשון, הביא אז בסיקוריו לא מעט ביקורת והיה בין הכתבים הראשונים בשטחים שסיקרו את האוכלוסייה המקומית מקרוב (פרשת הראיון עם בסאם שקעה, ראש עיריית שכם, ב-79'), והדיר שינה מעיני הוועד המנהל ופוליטיקאים רבים. עו"ד פאפו כבר החליט כי כל ראיון עם איש אש"ף דורש אישור מוקדם.
ב-81' היתה מחלקת החדשות עסוקה בהכנות לעימות הטלוויזיוני הראשון בין המועמדים לראשות הממשלה, שמעון פרס ומנחם בגין. השניים כונסו בכפר המכבייה, ולכל מתמודד ניתנו 2.5 דקות להשיב על כל שאלה. פרויקט הבחירות השני של הטלוויזיה יצא לדרך, כשמעבר לפינה חיכתה מלחמת לבנון. מבין כל התמונות שהגיעו מהצפון זכורה במיוחד כתבה אחת ב"יומן השבוע", שבה נראו חיילים שרים בדרך ללבנון: "נילחם בשביל שרון, ונחזור בתוך ארון". לאחר מכן הגיעו התמונות מסברה ושתילה. שרון התפטר לאחר הטבח במחנות, אך כעשרים שנה לאחר מכן עשה שימוש מופלא בטלוויזיה ומכהן כיום כראש ממשלה.
ב-83' מונה עורך חדש ל"מבט", מיכאל קרפין, שהיה שליח רשות השידור בגרמניה ולאחר מכן ערך את מהדורת הלילה. מינויו גרר לא מעט הרמת גבות, שכן כתבי חדשות רבים טענו שהדבר מאפשר לאורי פורת, שהיה מנכ"ל הרשות באמצע שנות ה-80, דריסת רגל בחדשות, כולל קו ישיר לקרפין ועקיפת ממונים. באותה שנה היתה מהדורת "מבט" לבדיחה מספר פעמים בשל מחדלים וטעויות. באפריל 83' דיווח הכתב אבי גוט כי ספינת ביון סובייטית משייטת מול חופי ישראל. הספינה צולמה מהאוויר באמצעות מסוק ותוארה בפרטי פרטים. לאחר שידור הכתבה התברר שמדובר בספינת מחקר בריטית, והכתב פוטר.

מלחמות הטכנאים

אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת אחת השערוריות הגדולות בתולדות החדשות. לאחר שהגורמים הנוגעים בדבר הואילו בטובם להרשות שידור בצבע, עדיין מנעו עד שנת 91' שימוש בציוד GNE (וידאו), שהיה איכותי ביותר ונמצא ברשות השידור. בחדשות השתמשו בפילם, שדרש מצוותי הצילום חזרה מוקדמת לבניין הטלוויזיה ופיתוח הסרטים, כך שהרבה מאוד חומר פוספס עד לשידור. הדבר בא לביטוי במיוחד בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הטלוויזיה הישראלית היתה אמורה לתת את הטון בסיקור החדשותי, אך למעשה פיגרה אחרי כל תחנות הטלוויזיה בעולם וגזלה כסף רב מהקופה הציבורית. דקת שידור בפילם ב-85' עלתה 275 דולר, לעומת 20 דולר בלבד בווידאו.
בעקבות הסיכסוך עם הטכנאים היו לא מעט האפלות מסך ב"מבט". אירועים חשובים לא כוסו וסיקורים מחו"ל לא הגיעו, כי בשום תחנת טלוויזיה בעולם כבר לא צילמו בפילם. הרקע לסיכסוך היה התגמול הכספי הנמוך לעובדים. צוותים זרים שצילמו בשטחים הרוויחו כ-300 דולר ליום עבודה (לא כולל תוספות). צלם חדשות בטלוויזיה הישראלית קיבל 85 שקלים של אז.
שנות האינתיפאדה הראשונות היו שנות מבחן למערכת החדשות של הערוץ הממלכתי. במערכת "מבט" הוחלט על צנזורה עצמית, וחיים יבין זעם שמחפשים על המסך שלו את תמונות המלחמה הקשות המשודרות בעולם. מנכ"ל הרשות, אורי פורת, זעם שחומר מצולם בו נראה איש שב"כ יורה במפגינים הועבר לרשת סי.בי.אס האמריקאית, ונעל את הקלטת במשרדו. מערכת החדשות נכשלה בסיקור האירועים גם בשל חוסר תקציב. בעוד התחנות הזרות מפעילות עד כעשרה צוותים לסקירת הנעשה בשטחים, הסתפקה מערכת החדשות בצוות אחד, שלא הסתכן יתר על המידה בהבאת צילומים נועזים יותר, שכן הבונוס הוענק רק על שעות נוספות בחדר המנוחה ולא על חומר טוב מצולם מהשטח. יעקב אחימאיר, מעורכי "מבט" בתקופה זו, צוטט באומרו "אני רוצה שיהיו כתבות חיוביות. אני יודע שזה מפליל אותי, אבל חשוב שהמדינה תיראה באור חיובי".
תוכנית שעיצבנה לא מעט פוליטיקאים, אישי ציבור וחברים בוועד המנהל היתה "השבוע - יומן אירועים". התוכנית, ששודרה בלילות שבת, "עשתה שחור בעיניים" לעם ועלתה וירדה מספר פעמים. ב-85', לאחר שהורדה, הוצע להחזירה במתכונת קלה על מנת "לא להכביד על הציבור". ב-87' עלתה התוכנית שוב לדיון, לאחר שידור כתבה בשם "20 שנות כיבוש". ועדת המעקב לאיזון בתקשורת, בראשות עו"ד פאפו, המליצה לראש הממשלה יצחק שמיר לסגור את הטלוויזיה. כן. פשוט לסגור. מחלקת החדשות החלה מידרדרת מטה מטה.

דרושה דיקטטורה

"אלה השנים שבהן היה אפשר להתרגז הכי הרבה", אומר עו"ד אהרון פאפו, ששימש כחבר הוועד המנהל של רשות השידור בשנים 84'-87'. "אנשי הטלוויזיה היו קולקטיב רעיוני שמאלני, שמנהל בעצם את הטלוויזיה עוד מימי הקמתה". פאפו, שקיבל הרבה כותרות בעיתוני השנים ההן, ספג ונתן ביקורות לרוב, רצה להוריד תוכניות ואף המליץ לסגור את הטלוויזיה.

- מה הפריע לך?

"בעולם עיתונאים הם בדרך כלל אובייקטיביים. אצלנו, ברגע שהם מקבלים משרה, הם מייצגים לפתע דעות פוליטיות. הם מלאים להט מהפכנות, כמו כרמית גיא הבאה מרקע קומוניסטי, שלי יחימוביץ' שמשדרת בהתאם לדעותיה, רפיק חלבי שדעותיו ערביות לאומניות ומוטי קירשנבאום, שהוא ידידו הרעיוני של יוסי שריד. אני נכנסתי לוועד המנהל בזכות מאמרים שכתבתי, ופעלתי נגד הפוליטיזציה ברשות השידור. בשנים בהן כיהנתי נכנסה קצת יותר ציונות למוסד הזה".

- היום, בעידן הרב ערוצי, היית נוהג אחרת?

"תמיד אמרתי שבלי חקיקה אובייקטיבית לא יהיה שידור מאוזן. נכנסתי לוועד המנהל לאחר תחקיר שעשיתי על המודל האנגלי של הבי.בי.סי, שם אחת החובות המוטלות על עיתונאי היא הימנעות מלהביע את דעותיו בעניינים פוליטיים. כתבי חדשות עובדים אצלם לפי חוזים מיוחדים. בניגוד לאנגליה, העובדים כאן קבועים ונהנים מוועד עובדים וממטרייה של התקשורת והעיתונות. זו ממש דיקטטורה של השמאל העיתונאי, והדבר לא שונה מהדיקטטורה בברית המועצות בכל הקשור לחדשות".

- מסמך נקדי לא אמור לפתור בעיות כאלה?

"מסמך נקדי הוא מסמך התנדבותי. זהו תקנון המיועד להסדיר נושאים אלה, אך בדרך כלל לא פועלים לפיו. העיתונאים הללו הם פעילים פוליטיים מתוסכלים, שלא הגיעו למסגרת של מפלגה".

- ובגלל דעותיך לא פונים אליך?

"מזמן הייתי צריך להיות מרואיין קבוע ב'פופוליטיקה', וכשכבר הגעתי לתוכנית מנעו ממני לדבר ולהתווכח עם יוסי שריד, שאני מאוד רוצה להתעמת איתו".

- ולמרות כל ההאשמות שאתה מטיח, רפיק חלבי ניהל את מחלקת החדשות בערוץ הראשון.

"אני לא מבין את זה. את חלבי היה צריך לסלק מזמן מרשות השידור. לדעתי, אם יש לו דעה פוליטית מומלץ שישמור אותה לעצמו. חלבי נהנה בתפקידו כנציג העדה הדרוזית, ולכן יש רתיעה מלטפל בו. אני מכיר גם דרוזים ציונים, והוא לא".

- טומי לפיד פסל כתבות וערך מחדש חלק מהן. אורי פורת נעל במגירתו צילומים מהשטחים. אתה מצדד בצנזורה?

"בחדשות בטלוויזיה מקובל לעשות כל מה שעורך עיתון היה עושה על מנת לשמור על בטחון המדינה. ואם לפיד ערך וסילק כתבות, מדוע לא? הרי כל העורכים הקטנים של המהדורות הפחות חשובות מסלקים חומרים. הפגנה של השמאל תמיד היתה אייטם חשוב יותר מהפגנה של הימין. צריך חקיקה שתחייב עיתונאות בהגשה אובייקטיבית. החדשות בטלוויזיה היא מערכת לשטיפת מוח".

יוסף (טומי) לפיד - יש מקום לעריכה ופסילה

יוסף (טומי) לפיד, איש תקשורת ותיק ומנוסה, מחזיק ביתרון על פני פוליטיקאים אחרים: כמי שהיה מנכ"ל רשות השידור בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 וכיהן כראש מועצת הכבלים, הוא מכיר את המדיה מקרוב גם מצידה השני.

- בזמנו ייחסת כוח מאגי למהדורת החדשות המרכזית. אתה חושב כך גם היום?

"קיים הבדל עצום, שכן אז היה ערוץ טלוויזיה אחד. היום לא מרוכזת תשומת לב קיצונית כל כך במהדורה זו או אחרת, יש פיזור. בתקופה ההיא כל מה שחיים יבין היה אומר בערב, היה נושא לדיון יום לאחר מכן בכנסת".

- פסלת וערכת כתבות מחדש. אין בכך פגיעה בחופש העיתונות והדיווח?

"מנכ"ל הרשות הוא העורך הראשי, הוא נושא באחריות ציבורית רבה ולכן מוטלת עליו חובה לעשות זאת. אין בכך פגיעה בערכים עיתונאיים או בדמוקרטיה. בישיבת ממשלה אחת שהוזמנתי אליה כמנכ"ל הרשות, אמר לי מנחם בגין ז"ל: 'אנחנו הממשלה הנבחרת של הציבור. למה אנחנו צריכים לפחד יותר מהטלוויזיה מאשר היא מפחדת מאיתנו?'. אמרתי לו שכל עוד הוא מפחד יותר מאיתנו, יש לנו דמוקרטיה".

- עדיין יש מקום למינוי פוליטי של מנכ"ל רשות השידור?

"מדובר בגוף ציבורי וקשה למנוע התערבות פוליטית במינוי. חשוב שהמנכ"ל יהיה איש מקצוע, והכי חשוב - להחליף מנכ"ל כל חמש שנים, מה שלא כל כך קורה לאחרונה".

- כיצד תסכם את כהונתך כמנכ"ל הרשות?

"חמש השנים הכי מרתקות בקריירה שלי, עד שנכנסתי לכנסת. היו אין סוף עימותים, הייתי בין הפטיש של הממשלה לסדן של העיתונאים, וזה לא היה תפקיד קל. השעיתי לא פעם עיתונאים, כמו במקרה של אהוד יערי שיצא לקהיר, וגם פיטרתי כתבים, כמו במקרה צילום ספינת הריגול הסובייטית שלא היתה ולא נבראה. לא חסרות דוגמאות. בכל מקרה, צריך שכולם יידעו שמי ששולט באמת ברשות השידור אלה הם לא העיתונאים או ההנהלה, אלא ועד העובדים".

אהוד יערי - תמיד קראתי לילד בשמו

אהוד יערי הגיע בסוף 75' למחלקת החדשות של הטלוויזיה הישראלית, ככתב לענייני ערבים ושימש בתפקיד 28 שנים, עד שעבר לערוץ 2.

- ספר קצת על הלחצים הפוליטיים שהופעלו עליך בשנות ה-80.

"תמיד מצאתי דרך לעקוף מגבלות שהטילו אנשים אלה ואחרים. כשאסרו לראיין אישים מאש"ף, צילמנו מישהו אחר ששאל במקומי את השאלה. כל מיני טריקים. פוליטיקאי אחד הציע ש'אנוח' בוושינגטון, כי הוא לא אהב את הפרשנות שלי. יצחק מודעי דרש לפטר אותי כי בזמן סיקור במחנה הפליטים שאטי בעזה, העדפתי לשים את דגל פלשתין על המכונית כדי לצאת בחיים מהמחנה".

- לאחרונה שמעתי מרצה ערבי שטען כי החדשות בארץ עוברות "אהוד יעריזציה". הוא הגדיר אותך כפרשן הנוטה להאשים אדם אחד בסיכסוך, בלי להכיר את האומה הערבית. פרשן ערבי ישראלי היה עושה זאת אחרת ממך?

"זה בדיוק אותו דבר אם תשאל על ההבדל בין כתב אשכנזי לכתב מזרחי. מעולם לא הייתי מהפרשנים המסתירים את דעותיהם, ותמיד קראתי לילד בשמו. אבל תמיד היו ויהיו ביקורות. באינתיפאדה הראשונה כעסו עלי היהודים. באינתיפאדה הנוכחית כועסים עלי הערבים. אני זוכר הערות מהימין ומהשמאל, אבל אני לא עובד בשביל אף אחד מהם. אני עיתונאי".

- ריאיינת אישים רבים בעולם הערבי. מי מהם השאיר עליך רושם מיוחד?

"סיפורים לא חסרים, אבל המוזר שבהם הוא אולי הראיון עם פארוק א-שארע, שר החוץ הסורי, בפעם היחידה שהוא שוחח עם כלי תקשורת ישראלי. הראיון הזה אורגן בדרגים הגבוהים ביותר, שהגיעו עד לנשיא קלינטון. א-שארע היה איש מאוד בוטה, שרעד במהלך הראיון כעלה והתראיין לא בצורה המקובלת. זו היתה הפעם היחידה בחיי שמרואיין התנהג בחוסר נימוס מכוון. נסעתי לוושינגטון עשרה ימים לפני הראיון כדי לגמור את התפירות האחרונות, החל באיך יישאלו השאלות ועד לצבע של העניבה. הייתי שם במחתרת, אפילו המנהלים שלי והכתב בוושינגטון לא ידעו שנסעתי. רק יום לפני הראיון הודעתי ליאיר שטרן ולכתב בבירה, שזוהי הטריטוריה שלו, שזה מה שהולך לקרות.
"היה לי גם ראיון בלעדי עם חסן מלך מרוקו, שמעולם לא התראיין לעיתונאי ישראלי, ומייד אחריו הייתי צריך לרוץ לאולפן ברבאט כדי לשדר אותו. הבעיה היתה שמצאתי חן בעיני המלך, כי הוא לקח אותי לסיור באורוות המלכותיות והראה לי גם את בית הקברות שלו לסוסים, שם כל סוס קבור עם מצבה, ואני לחוץ להגיע לאולפן... הגעתי באיחור של 10 דקות ושידרו את הראיון כשהוא לא ערוך וחצי מתורגם".