השר ה-24

בממשלה החדשה אמורים לכהן 24 שרים – בדיוק כפליים ממה שנדרש. חגורת השומן ששרון עטף בה את ממשלתו אינה אילוץ פוליטי: היא שערורייה אחת יותר מדי. לא רק בגלל בזבוז הכסף הראוותני בתקופה של מצוקה כלכלית, או בגלל ההפרה הבוטה של התחייבות שניתנה ערב הבחירות, אלא בעיקר בגלל ששרון יודע שממשלות בהיקף כזה אינן מסוגלות לתפקד. מי שממלא את ממשלתו בשרים מתכוון, למעשה, לרוקן אותה מתוכן.

הוויכוח בחוותו של שרון ניטש עכשיו על השר ה-24. לא בגלל המספר, חס ושלום: בגלל האיש. מועצת גדולי התורה של שרון, שמורכבת משניים: פוסק-הדור עומרי שרון ואשף העסקים גלעד שרון, שמעה את שמו של המועמד ועיקמה את האף. דן מרידור? לא בבית ספרנו.

יש משהו מוזר, אולי אפילו מגוחך בניסיון להסביר מדוע צריכה ממשלתו השנייה של שרון להתכבד בהצטרפותו של מרידור. 21 שנה הוא מכהן בתפקידים ממלכתיים, קודם כמזכיר ממשלה, וב-19 השנים האחרונות כחבר כנסת ושר. תרומתו לחשיבה הביטחונית והמדינית של ממשלות ישראל עצומה. כך גם תרומתו לביסוס שלטון החוק. לממשלות שהוא יושב בהן הוא מספק חזות מכובדת, לגיטימית, נוכח דעת הקהל בארץ ונוכח דעת הקהל בעולם. אלה נכסים שאריאל שרון, יותר מכל ראש ממשלה אחר, יודע את חיוניותם.

למרידור גם שפע חסרונות. הוא מרבה, אולי מרבה מדי, לבחון את עצמו מול הראי. חשוב לו מה חושבים על מהלכיו לא רק במרכז הליכוד אלא גם בבית המשפט העליון. רוב הפוליטיקאים משתחררים עם השנים מהמחויבויות שקיבלו על עצמם בתחילת הקריירה. הם נאמנים רק לעצמם. המחויבות של מרידור לערכים, למוסדות ולתרבות פוליטית מסוימת רק מעצימה עם השנים. יותר ויותר קשה לגנוב אתו סוסים.

הוא בוחן את מעשיו בביקורת עצמית, באירוניה חריפה – סם משתק במערכת פוליטית שאיבדה את שארית הבושה שלה. הוא ספקן בסביבה נטולת-ספקות, קורא מעמיק של מסמכים בסביבה שמתעמקת רק בטלוויזיה.

בממשלתו הראשונה של שרון הוא היה השר הקורא. הפרטנרים שלו היו ראשי השב"כ והמוסד וראשי אגפי המודיעין והתכנון בצה"ל. הפרטנרים האחרים שלו היו הזרים: השגרירים, השליחים המיוחדים, השרים שביקרו כאן ולא מצאו אוזן קשבת אצל ראש הממשלה. בממשלה שמאסה בעולם (לבד מהבית הלבן של בוש), נדמה היה שמרידור הוא היחיד שמאמין שישראל היא עדיין חלק ממשפחת העמים. אבל במרכז הליכוד לא אהבו אותו. לא בגלל שערק למפלגה אחרת: עריקתו של דוד לוי הייתה קשה והרסנית הרבה יותר, ואף על פי כן נבחר מחדש לכנסת. בגלל שהוא מייצג את מה שהבון-טון החדש בליכוד מתעב: עליונות המשפט, אנטי-פופוליזם, יתרון האיכות על הכמות, זיקה אמיתית לאירופה ולערכי העולם המערבי.

כאשר במועצת חכמי התורה של שרון יושבים שני גיבורים בפוטנציה של חקירות משטרה כבדות, אין פלא שקשה למרידור לעבור את המכרז. אילו שלומי עוז או דודי אפל היו ממליצים עליו, הוא היה מחליק לתוך הממשלה על חמאה.

מרידור גם חושש מאובדן הרוב היהודי בארץ, וחותר להסדר. לכאורה, זהו גם הרצון של שרון. הרכב ממשלתו החדשה לא מעיד על כך. צירופו של מרידור יכול לחזק אותו באגף הפרגמטי – אם זה מה שהוא באמת רוצה.

החיסרון האמיתי של מרידור הוא התלות שלו בפוליטיקה. בגיל 56, הוא לא שש להיכנס לשנים של המתנה, או לעבור הסבה מקצועית ו"לעשות לביתו". קח אותי, הוא אומר, למעשה, לשרון, אבל שרון מהסס. כפי שלמדנו בימים האחרונים, שרון מתרשם רק ממי שמאיים עליו באקדח טעון.