פקיעין: מסעדה בתוך מערה

(ראו כתבות נוספות מימין)

קולו של רביע אבו נאסף, מעברו השני של קו הטלפון, חם ונעים ומזמין כחיבוק של ידידים: כן, על אף השעה המוקדמת כבר פתוח אצלו, במסעדת המערה בפקיעין. וכן, זו מערה אמיתית וטבעית וגם המסעדה היחידה בישראל שממוקמת בתוך גומחת סלע עתיקת יומין. ובבקשה שניזהר בדרך אם אנחנו לא מכירים את העיקולים בואכה פקיעין.
אבל אין ממה להיזהר. ביום חול, זהו אחד המקומות היותר מנומנמים בגליל. הזמן לא עמד כאן מלכת, הוא רק מאט מאד, ואפילו אורחים לרגע ימצאו את עצמם עוקבים מתוך כוונה גדולה אחרי קוי המתאר של הגבעות הירוקות-העזות מסביב, מתבוננים בריכוז בבלגן הארכיטקטוני הדבוק לצלע ההר, תוהים מה שלומם של בני משפחת זינאתי, המשפחה היהודית היחידה שלא נטשה את פקיעין מזה אלפיים שנה ויותר, ומלווים במבט מתנמנם והולך עדה של נשים דרוזיות בשביסים צחורים מתנפנפים ברוח, בדרכן ללוויה שהכרוז המקומי – כן, יש כרוז עם מגאפון – הודיע עליה לפני זמן קצר.
ומתוך האיטיות הברוכה מתיישבים אצל רביע במערה ומקשיבים לטיפות מים על פני הסלע. אינני יודעת מה יש במערות שהן גורמות לנו להנמיך את הווליום, גם בשיח הפנימי בינינו לבין עצמנו וגם בזה המופנה אל העולם. כל הקולות נהיים רכים יותר, מאבדים מחדותם וגובהם ומתעמעמים פתאום. אולי זה בגלל זכרונות קדומים של אבותינו בני הבראשית, שמצאו לעצמם מסתור בחגווי ההר ובהם גרו עד שלמדו לבנות בתים. ואולי בגלל רביע, שהחיוך שלו מזמין רוגע ושלווה. כבר בכניסה, כבר במפגש הראשון עם החיוך הזה, ברור שכאן אפשר לשבת שעות מבלי שמישהו יזרז את היושבים לגמור כבר את הקפה שלהם. גם כשיש תור, השהות כאן תתנהל על מי מנוחות.

ברגע אחד נגמרו החיים הטובים

כיוון שהשעה מוקדמת לאורחים מן השורה, בין טעימה לטעימה משוחחים קצת עם רביע. משהו באדיבותו המופלגת מסגיר זרות כלשהי, ואפילו בארץ קטנה כמו שלנו עדיין מותר לשאול אדם מנין הוא, וכך מתברר שרביע הוא לבנוני, ולפני שנטעה בו ונחשוב כי הוא אחד מאנשי צד"ל שהתמזל מזלם להשתקע ולהתרווח כאן, הוא שואל אם יש לנו כוח לסיפור.
בתערובת המדהימה של יופי עמוק וכאב שאני מוצאת כמעט בכל מפגש אנושי בגליל, הולך הסיפור ונפרש. פעם היה רביע השף של מלון 'בריסטול' בבירות, ופעם היתה לו משפחה נאה, אשה ושלושה בנים, וגם הממון לא חסר והכל, עד כמה שאפשר בלבנון השסועה, היה טוב למדי, עד שלילה אחד נסעו הוא ואשתו ואחיו וגיסתו במכוניתו האמריקנית בדרך-לא-דרך כשמיהרו הביתה, ופתאום בעיקול חשוך אחד עצרו אותם שני קצינים סוריים שדרשו במפגיע את המכונית כי שלהם התקלקלה, ועוד תבעו שרביע ואחיו ייצאו ממנה ויישארו שם על אם הדרך והסורים ייטלו את הנשים כבנות ערובה וייסעו משם, אלוהים יודע לאן, ורביע שאיננו גיבור ולא איש חיל אלא אחד שאוהב להאכיל אנשים ולחזור הביתה בשלום, מצא את עצמו ברגע הכי קשה בחייו, והוא צריך להחליט מייד מה עושים, ובעיקר – כיצד מצילים את הנשים.
הוא יונק מן הסיגריה שלו ומפציר שנאכל עוד, וטעים מאד במערה שלו, ואל השולחן מגיעים סלטים טריים מאלה המוכרים לנו ממסעדות ערביות ואלה שפחות, כמו עכוב ועלט - הוא עולש-בר שנקטף זה עתה וסגולותיו המרובות יתרמו לתקינות מחזור הדם שלנו ולאריכות ימים מובטחת - ורק כשרביע רואה שאנחלנו אוכלים יפה להנחת דעתו הוא ממשיך ומספר.
כן, הוא מצא תעצומות נפש כדי לגשש בחשיכה אחר האקדח שלו – בלבנון אי אפשר להסתובב בלי אקדח – וכן, הוא ירה למוות בשני הסורים, וריקושט פגע בכתפה של אשתו ומילא את המכונית בדם, וברגע האחד הזה נגמרו לרביע החיים הטובים וכמעט שנגמרו החיים בכלל.

בעל הבית ראוי לכל חיוך (ואזרחות)

כמו ניצולים של כל הטראומות שבעולם, גם רביע אינו יכול לוותר על כל פרט של השחזור, וניכר בו שעצם הסיפור אינו מביא לו הקלה, ומצד שני אין הוא יוכל שלא לספר כיצד מיהר לבית החולים בלילה ואשפז שם את אשתו ומיהר לברוח, כיצד הבין שעליו להיפטר מן המכונית שלו, איך ביקש עזרה מוליד ג'ונבלאט וזה אמר לו שרק אצל הישראלים יהיה לו שקט, איך התגייסו אחיו עוד באותו לילה וציידו אותו בכסף כדי שיוכל לגנוב את הגבול, איך התחנן ואיך התגנב ואיך הגיע בסופו של דבר עד כאן. לגמרי לבד, בלי משפחה, בלי תעודות נאותות.
האיש שסייע לו לחצות את הגבול היה דרוזי, כמוהו, ואנשים טובים מבני עדתו נתנו לו מחסה. בתבונת הכפיים שלו הצליח לעבוד כשמצא עבודה במסעדה, מה טוב. אפילו כשוטף כלים. כשלא מצא, היה שיפוצניק.
הגעגועים כמעט הרגו אותו. בתום שנה הצליחה אשתו איכשהו ליצור קשר, ואמרה לו שהיא אוהבת אותו ומבינה שלעולם לא יוכל לשוב ללבנון, לפחות עד שלא ייתמו סורים מן העולם, כי הוא מבוקש. את אחיו כלאו לחצי שנה בחשד שסייע לרביע, והוא יצא מן הכלא עקור ציפורניים ושבור לגמרי. אשתו ביקשה להתגרש ממנו כדי שיבנה לעצמו חיים חדשים. וכך היה, מקץ שנים ארוכות מאד של בדידות.
אשתו השנייה של רביע מאמינה בגורל, ובזכות שניתנה לה להקל על צערו במעט. לפני שנה הגיעו אשתו הראשונה ושלושת ילדיו לירדן, ופגשו את האשה הנוכחית שהביאה עימה חיבוקים עבורם. רביע אינו יכול לראותם. מדינת ישראל טרם מצאה אותו ראוי לאזרחות מקומית. את הפספורט הלבנוני שלו אי אפשר לחדש כאן.
בסוף היום, אחרי החיוכים שהוא מפזר לכל עבר, רביע הולך הביתה מכונס בתוך צער גדול וכותב את קורות חייו – אבל לפרסם לא יוכל, כי אי אפשר להסגיר את מי שעזרו לו ואי אפשר לחשוף את משפחתו, ובעדינות הוא מבקש שלא נצלם אותו, ומייד מפציר שנאכל עוד, ושנבוא גם בסוף השבוע, אז יש במערה תבשילי קדירה דרוזיים לרוב וממולאים ומגרבייה – הגרסה הגלילית והלבנונית לקוסקוס שהיא מפתיעה בעושר טעמיה - אבל החיוך והאדיבות יהיו כאן כל השבוע, אפילו אם תבואו רק להציץ.
ואם תבואו – אנא, חייכו אליו בחזרה. הוא ראוי לזה, הוא ראוי וזכאי לכל רגע של שמחה אנושית פשוטה שאפשר להציע. בעיני הוא ראוי גם לאזרחות, ולשלווה, ולתחושת ביטחון בהיותו בן רצוי בארץ הזאת, לא רק במערה היפהפיה שלו בפקיעין.

מסעדת המערה, פקיעין, הכביש הראשי. 9972001-04, פתוח כל יום מ-12:00 עד אחרון האורחים