אילו נשים היו מנהיגות

בשבת חל יום האשה הבינלאומי. בכל שנה משמש יום זה להגברת המודעות למיני רעות חולות, הקשורות בהתנהגות החברה כלפי נשים – אפליה בקידום ובשכר, אלימות, הטרדה מינית, אונס, הפרעות אכילה, ייצוג בלתי הולם במוסדות השילטון וכן הלאה. אלה הם ללא ספק נושאים ראויים לטיפול, ויש לברך על הבאתם אל מרכז התודעה בכל יום מימות השנה, אך השאלה היא האם דווקא יום האשה הוא היום המתאים ביותר לכך. "החברה" – זו הנוהגת בנשים שבה בחוסר הגינות, ולעתים אף באכזריות – היא חברה שבה קיים רוב נשי, וכאשר היא פוגעת בנשים היא למעשה פוגעת בעצמה.
משחר ההיסטוריה גברים הם המגדר השולט, ולאור התוצאות העגומות - רעב מחפיר מול תרבות שפע נהנתנית ובזבזנית, מלחמות עולם עקובות מדם, פונדמנטליזם דתי, יחס מחפיר לסביבה ולאוצרות טבע, סחר בבני אדם, ניצול ילדים ומה לא – הגיע הזמן להודות: ניתן היה לעשות את זה טוב יותר. יום האשה הבינלאומי הוא הזדמנות מצוינת להעלות לדיון לא את הפסדי האשה, אלא דווקא את הפסדי החברה בשל דחיקת נשים ממוקדי כוח והשפעה.
לאחר שנים ארוכות של דיונים וחקירה, אפשר סוף סוף לטעון את המובן מאליו – גברים ונשים אינם מתפקדים או חושבים באופן זהה, ולכן אנו יכולים להניח שאילו היו נשים מנהיגות את העולם מימי קדם, דמותו הייתה שונה. גם אם נבחר שלא לאמץ את הגישה הגורסת כי באופן מולד קיים הבדל במבנה הפסיכולוגי של נשים וגברים, הרי שלא ניתן להתעלם מההבדלים הפיזיים המולדים – והבולט שבהם: יכולתן של נשים ליצור בגופן חיים חדשים. זהו אינו הבדל טכני בלבד, כי אם הבדל מהותי של ממש, משום שמי שחשה בחיים המתפתחים בקרבה במשך תשעה חודשים, מי שגופה מסוגל לייצר חום ורוך והזנה עבור יצור זעיר ושברירי, אינה ששה להקריבו גם עבור הקדושה שבמטרות.
נכון, גם לנשים יש יצרים ודחפים אלימים, אבל הם באים לידי ביטוי בצורה שונה, ולרוב פחות הרסנית, מאשר אצל גברים. סכסוכים ומריבות בין בני אדם היו קיימים מאז ומעולם, ויהיו קיימים תמיד, אך השאלה היא כיצד מתמודדים איתם. האם מוכנים להכיר באיבה ולנסות להתמודד עמה גם כאשר אין לה פתרון נראה לעין, או שמתעקשים להגיע לאמת אחת ויחידה, ויהי מה.

ההמצאה הגברית

ללא ספק, ההמצאה הגברית המתועבת וההרסנית ביותר מאז ומעולם היא המלחמה. באופן אבסורדי, נדמה כי דווקא הצורך האובססיבי של הגברים להגיע להסכמה חד משמעית הוא שהוביל אותם להמציא לעצמם את "המשחק" האיום הזה, בו הורגים שני צדדים זה את זה עד להכרזת מנצח, כאילו שעצם היכולת לגבור על היריב באופן פיזי מצביעה על צדקת דרך. המצאה שכזו לא הייתה יכולה לנבוט במוחה של אם.
דוגמה מצוינת להלך החשיבה הנשי סיפק מאבקה המוצלח של תנועת "ארבע אמהות" למען יציאת צה"ל מלבנון. היום כבר אין לי ספק כי הסיבה בגללה נמשכה המלחמה הארורה ההיא כל-כך הרבה שנים הייתה הצורך של המנהיגים להגיע להכרעת הקרבות בטרם נסיגה, ובהיעדר יכולת להכריע במערכה צבאית או במהלכים מדיניים, נגררנו לשנים ארוכות של הרג. אלמלא אותן נשים אמיצות, שלא התכחשו לשוני בינן ובין הגברים שבעמדות הכוח, ושלא נרתעו מלהדגיש את עוצמת האמהות, סביר להניח שעד היום היינו קוברים את מתינו מלבנון, ומאמינים כי זהו רע הכרחי.
אילו נשים היו מנהיגות את העולם מימי קדם, אולי היו נחתמים הרבה פחות חוזי שלום משנחתמו לאורך ההיסטוריה האנושית, משום שלא היה בהם צורך. שלום הוא כורח בעולם שבו קיימת מלחמה, אך הוא אינו הכרחי בעולם שבו אין חובה להכריז על מנצח ועל מפסיד.