אש ושמש במרכז אמריקה

יום השיוויון בעיר האלים

שמש תוקפנית עמדה במרכז הרקיע, תיכף היא תגיע למרכז השמים. זהו הרגע לו מחכים כולם, לשם כך הם נקבצו ובאו מכל רחבי מקסיקו, חלקם אף ממקומות שונים בעולם. הוא המשיך לתופף בעוצמה אדירה, נראה היה כי עור התוף עומד להתפקע, זה של אוזניי כמו זה של התוף עליו היכה במרץ. כבר מעל שעה שהתיפוף לא חדל, לא עשה רושם שהבחור מתעייף, הוא היה שרוי במעין אקסטזה שמנעה ממנו לחוש עייפות, חום או צמא. סביבו רקדו, קפצו, צעקו ומחאו כפיים כ-200 צעירים עוטי נוצות צבעוניות או לובשי גלימות לבנות, כשסביב ראשם או מותניהם קשור סרט אדום.

במרכז המעגל קפץ מצד לצד בחור שחום וכריזמטי, לראשו כתר נוצות גדול ממדים וצבעוני. גופו חשוף לשמש, על כתפיו ירד שיער שחור ארוך ומבריק, סביב מותניו פיסת עור, צמידי צדפים על זרועותיו ובידו שרביט השמאנים. הוא הנחה את הריקוד וצעק את התפילות כשכולם חוזרים אחריו בצעקות רמות. "שמאן אצטקי", אמרתי לעצמי כאשר הלה צעק מילים בשפת הנוואטל העתיקה לעבר השמש ההולכת ותופסת את מקומה במרכז הזניט.

קהל מהופנט ושמאן מוביל

התרגשות אחזה בכל כשמחוגי השעון החלו נצמדים כדי להורות על השעה 12 בצהרים. קצב התוף התחזק, הריקוד הפך אקסטטי וקופצני באופן מדבק. גם הקהל הרב שעמד מסביב, מקסיקנים לובשי לבן שבאו לחוות את יום השוויון באתר עיר האלים, כמו נדבק מהקצב והנהן בראשו. השמש האביבית היכתה ללא רחם, לא פלא שהמקסיקנים כונו אדומי העור. בשעה היעודה נעמדו כולם על הפירמידה ועקבו אחר תנועות ידו של השמאן. וכך הוא הוביל את קהילתו, כמו את שאר הקהל המהופנט, להרים את ידיהם בכיוון השמש.

זזנו מצד לצד בידיים מורמות, בכל פעם קוראים קריאות לעבר צד אחר של רוחות השמים, מביטים אל השמש, אם התרבויות האמריקאיות. זהו האל אליו הוקרבו קורבנות האדם הרבים. הדאגה לתיפקודו התקין ולהמשך זריחתו בכל יום גררו אחריהם נחלי דם אדם שזרמו ברמת מקסיקו והפכו לסימן ההיכר ואולי גם לחרב הפיפיות של האימפריה האצטקית הגדולה והמפוארת.

קתולים המאמינים באל אחר

כיום, 500 מאות שנה לאחר שנכבשו והושפלו על ידי הספרדים, צאצאי האצטקים מחדשים את הפולחן. ב-21 במרץ, יום השיוויון בין היום ללילה, היום בו השמש נעה במסלול מרכז השמים, הם עולים לרגל בהמוניהם לאתרי הפולחן העתיקים והמקודשים ומתפללים לאל העתיק. בחצות היום מאירה השמש בצורה המושלמת ביותר, ללא צל, את פירמידת השמש של טאוטיווקאן.

כן, הם קתולים אדוקים, הם הולכים בימי ראשון למיסה ואף עולים לרגל לכנסיית הבתולה מגוודלופה. הם לא רואים סתירה בין הדברים, להיפך, השמש אינה אלא יציר האל, כוח טבע אדיר ואולי לכן אל בפני עצמו, האל של אבותיהם.

טאוטיווקאן, עיר האלים בשפת הנוואטל. את השם נתנו לעיר המקדשים העתיקה האצטקים, כאשר הגיעו לכאן בנדודיהם מן הצפון וחלפו על פני העיר שננטשה, נשרפה ונבזזה. הם השתאו למראה פירמידות הענק והמקדש המפואר לכבוד האל קצאלקואטל, נחש הנוצות. לפירמידה הגדולה הם קראו פירמידת השמש ולקטנה יותר - פירמידת הירח. את השדרה העצומה שהובילה אל העיר ואל המקדשים הם כינו "שדרת המתים", על שום הקורבנות הרבים שהיו מקריבים כאן לאלים השונים. גם כאשר בנו את האימפריה האדירה שלהם, המשיכו האצטקים לכבד את האתר המקודש כמקור התרבות של רמת מקסיקו.

העיר התקיימה בין השנים 300 לפני הספירה ועד לערך 750 לספירה. ככל הנראה תקופת הפריחה של העיר היתה בשנים 500-200 לספירה. זו התקופה בה נבנו המקדשים המפוארים וגם הוגבהו הפירמידות לשיאם הנוכחי. ככל הנראה העיר ננטשה בעקבות מרד עממי גדול, פלישה, או שניהם גם יחד. על פי הממצאים העיר נבזזה ונשרפה ולא שבה לתפקד מאז ועד היום.

לתפוס את הקרניים

משעות הבוקר המוקדמות השתרך תור ארוך בחזית פירמידת השמש, כאשר כולם רוצים לטפס את מאות המדרגות על מנת להגיע לפיסגה בגובה 64 מטר, להתקרב לשמש ולברכה מקרוב. על הפיסגה עומדים כולם ושולחים ידיהם כלפי השמש, כמו רוצים לתפוס את הקרניים ולקבל מהן מעט כוח.

מתחת לפירמידה עשרות אלפים רוקדים במעגלים, מבצעים טקסי טהרה אצל שמאנים מקומיים, עוטפים עצמם בעשן קטורות, מתופפים ומחללים וכמובן אוכלים ושותים לרוב. היו גם כאלה שניצלו את היום החשוב לחתונות ולטבילת הילדים במים הקדושים. כך זכיתי גם להשתתף בחתונה אצטקית ובטקס הטבילה, כשכל הקהל, מכרים ואחרים, מברכים את הילדים ומאחלים להם חיים טובים.

בשעות הצהריים הודיעו ברדיו כי יש ארבעה מיליון אנשים באתר. מבט על שדרת המתים והפירמידה הגבוהה אישר כי זו לא פנטזיה מקסיקנית, זו מציאות עממית בה אף אחד לא דוחף, צועק או מרביץ, יותר מכל למדתי להעריך כאן את היכולת לכבד את האחר, ולא חשוב כמה נוצות ראשו עטור.

האתר הארכיאולוגי טאוטיווקאן, בו נערכים הטקסים ביום השיוויון, נמצא כשעה נסיעה ממקסיקו סיטי, צפון מזרחית לעיר.

רום זול וסערת יצרים

הכיכר הראשית של סנטייגו דה קובה. להקות צבעוניות נושאות בידיהם כלי הקשה בכל הגדלים ומלהיבות את הקהל, שלא היה זקוק ליותר מכך כדי לנוע במקצבי הרומבה האפריקנית. השמש החלה מסיימת את מסעה מערבה אך עדיין 40 מעלות חום והמון אחוזי לחות הפכו כל תנועה קשה ודביקה.

מהכיכר זרם המון האדם ונדחס לתוך הרחוב הצר והחשוך המוביל לנמל העבדים הישן. הקהל הורכב ברובו מצאצאי אותם עבדים, שהובאו לכאן מאפריקה לפני מאות שנים. גוש האדם הצפוף הזיע ריח של רום זול וסערת יצרים. הלהקות ניגנו והתגלגלו במורד, כשמשב רוח מלוח הגיע מהים והמתח החל מצטבר בהמון, שספק רקד ספק רץ אחרי הנגנים המשולהבים.

למטה כבר חיכו המונים, אלה שרצו לפנינו וכאלה שהגיעו לכאן מביתם, ישר לשיא הטקס. צעירות חסכניות בטקסטיל וצעירים שחומים חשופי גו כבר רקדו במרץ, עוצרים מדי פעם רק כדי לקחת עוד לגימה מהנוזל השורף.

מד הרוע מתאפס

במרכז הרחבה בערה מדורת ענק וסביבה רקדו בני כל הגילים, לבושים בגדים צבעוניים, כובעים מוזרים, חרבות, פרוות, חניתות, תופי ענק. הם רקדו באקסטזה סביב האש, שלחו למרכז את ידיהם וצעקו צעקות מוזרות. אפרודיטה, חברה מקומית, הסבירה לי כי הם בני אחוות דתיות שונות, וכך הם זורקים לאש את כל הלכלוך והרוע שנדבקו אליהם במשך השנה. כך הם מאמינים כי הם שורפים לעד את כל כוחות השחור והרוע של השנה שעברה ומכינים עצמם טהורים ושלמים לשנה החדשה. שוכחים מריבות, שנאות, נקמות וחובות, מחבקים יריבים, עמיתים ומתחרים, משחררים מתחים וטוענים את המצברים.

הטקס מסתיים בטראנס משותף בסופו יסמן ראש האחווה בעזרת פיסת פחם סימן צלב על כפות ידי המאמינים, כהגנה מפני כניסת הרוע ופגיעת השטן. המאמינים יעמדו אז מעל הים ויודו לאלת הים ימנז'ה ולאלים השונים על שנת ברכה ופוריות בכל התחומים וירגישו כי הם נקיים ומטוהרים, על מנת להתחיל את השנה הבאה בתקווה כי היא תהיה טובה ומוגנת על ידי האלים לפחות כמו זו החולפת.

בסוף הערב, כשתכבה המדורה וישכחו הריקודים, יילכו הביתה, שיכורים, עייפים סחוטים ומיוזעים, כשמד הרוע נמצא בנקודת האפס מוכן לשנה אנושית חדשה. כך הכינו עצמם לקרנבל הגדול שהחל בשיאו של חודש יולי החם והמהביל של סנטייגו דה קובה, האפריקאית בין עריה של קובה.