הסוס, האורווה וחייל המילואים

"טומי, הפקרת אותנו", צועקות באותיות אדומות כדם כרזות שהודבקו בסוף השבוע בחוצות הערים. טומי הוא ראש "שינוי", יוסף לפיד, ואת האחריות על הכרזות מקבל על עצמו גוף אנונימי בשם "מעגל אנשי המילואים".

לפני שדנים בשאלה מי המפקיר בסיפור הזה ומי המופקר, צריך לומר בפשטות: ההחלטה להאריך את משך השירות של חיילי המילואים היא מעשה איוולת, ירייה שצה"ל יורה לעצמו ברגל. היא לא תצלח משום שכפי שצה"ל מודה בגלוי, השירות במילואים בנוי היום אך ורק על רצונם הטוב של המשרתים. ברצותם הם באים. ברצותם הם נשארים בבית. על כל חייל שיגיע לשירות מוארך, שניים ייסעו להודו.

גורלה של ההחלטה הזאת עלול להיות כגורלה של החלטה אווילית אחרת, של שר האוצר הקודם סילבן שלום. שלום רצה מאוד להוכיח לבוחריו שהוא דופק גם את השבעים במשק, לא רק את החלשים. הפטנט שמצע היה ביטול תקרת הביטוח הלאומי. התוצאה הייתה שאלפים הקימו חברות וחדלו לשלם מס כשכירים. במקום לגדול, הכנסות המדינה קטנו במיליארד שקל לפחות.

עכשיו מבקש נתניהו לבטל את ההחלטה, אבל מה שאבד אבד: הסוסים שברחו לא יחזרו לאורווה. טוב להם בחברות-הדמה שלהם.

כך גם מרגישים חיילי מילואים רבים: ההחלטה של הרוב הקואליציוני בכנסת פטרה אותם מרגשות-האשם שתקפו אותם כל פעם שהתחמקו מצו-קריאה. טומי לא הפקיר אותם. הוא שחרר אותם. המדינה היא שהופקרה.

מספרם של חיילי המילואים שמדובר בהם, אלה שנקראים לחודש ויותר, קטן מכדי לרגש את הפוליטיקאים. הוא לא עולה בהרבה על מנדט אחד לכנסת. אולי משום כך לא קם שר אחד לשאול האם לא הגיע הזמן לתקוף את הנושא לא מצד ההיצע אלא מצד הביקוש. בגדה יש היום מאה ויותר מאחזים בלתי-חוקיים. את המאחזים הקימו מתנחלים, אבל חיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים, שומרים עליהם 24 שעות ביממה. כל מאחז שיפונה ישחרר מעשרות חיילים למשימות אחרות. אפשר להבין מדוע איש משרי הליכוד לא מעלה את השאלה, אבל איפה "שינוי"?

המאבק על חלוקת הנטל מתסיס את החברה הישראלית זה שנים. אהוד ברק מינף אותו בהצלחה רבה בקמפיין הבחירות שלו נגד נתניהו ב-99'. אריאל שרון אימץ אותו כראש אופוזיציה. וכמובן, בהתלהבות עצומה, "שינוי" ומרצ וקבוצות חוץ-פרלמנטריות, שהבולטת ביניהן הייתה "התעוררות".

עיוות בחלוקת הנטל אפשר לפתור בשתי דרכים: או לגייס את מי שלא מתגייס או לפצות את מי שמתגייס. בהדרגה התברר שאין רייטינג לא לפתרון הראשון ולא לפתרון השני. חלק גדול מהציבור החילוני, 15 מנדטים לפחות, כל-כך כועס, כל-כך מתוסכל, שכל מה שהוא רוצה הוא לראות את הש"סניקים סובלים. ואת ההבטחה הזאת מקיימת בינתיים "שינוי" במלואה.

"שינוי" היא תופעה מרתקת. בממשלה החדשה מכהנים 23 שרים, ורובם ממעטים בדברים. ראש הממשלה מדבר רק בטקסים, ומשתדל מאוד לא ליצור חדשות. שר האוצר שותק. ליברמן שותק. אפילו אפי איתם מתאמץ להוריד פרופיל.

רק שני שריה הבכירים של "שינוי", לפיד ופורז, מדברים נון-סטופ. נדמה שהם מתקשים להאמין שהם באמת שם, ליד השולחן האמיתי של ממשלתה האמיתית של מדינה אמיתית. הם חיים בתוך עולם קסום משלהם, בתוך אפטר-פארטי.

לכך נוספת הנטייה הישנה של לפיד, להעריץ כל מי שנמצא מעליו. שרון מריח נטיות כאלה. אם ללפיד היו כל-כך הרבה דברים טובים לומר על רוברט מאקסוול, בחייו ובמותו, למה יקפח את אריאל שרון.

הוויכוח בפרשת המילואים הוליד כמה אמירות אומללות. יוסי שריד תקף את לפיד ומפלגתו בביטויים וולגריים, נטולי פרופורציה, שמעידים על מצב רוחו של שריד יותר מאשר על חומרת העניין. לפיד אמר למפגינים נגדו משפט עוד יותר ביזארי: "אילו הייתם מפגינים נגד הפלסטינים לא היה צריך להאריך את שירות המילואים". במילים אחרות, השמאל הישראלי אשם בטרור. לפיד כאחד מהחבר'ה: נדמה שעוד מעט קט הוא יטפס, רטרואקטיבי, אל המרפסת בכיכר ציון.