מעשה בקרפיון שהתחיל לדבר

האגדה העממית מספרת, כי הקרפיון נמצא בצלחת כיוון שפתח את הפה, ולכן מוטב לחכם לשתוק. אלא שבמקרה שלנו הקרפיון לא רק פתח את הפה, אלא גם דיבר עברית. ולא סתם עברית, הוא השמיע אזהרות אפוקליפטיות, רחמנא ליצלן, על קץ העולם הקרב והזהירות – יהודים – שיש לנקוט מיד, פן יהיה מאוחר מדי והארץ תהיה תוהו ובוהו.

פורים שפיל

הסיפור הזה נשמע מטורף לחלוטין, אגדה לחג הפורים שעלתה ממוחם הפורה והקודח של שלום עליכם או יצחק בשביס זינגר. הדג מסריח מהראש וכמוהו, אומרים הספקנים, גם הסיפור הזה מבאיש

אבל יש גם רבים וטובים שמאמינים באמונה שלמה לכל מילה של הסיפור. אילו רק אדם אחד היה מספר ששמע את הדג מדבר, הם אומרים, ניחא, יכול להיות שנטרפה עליו דעתו. אבל שני אנשים שמעו את הדג, שני אנשים טובים ומוכרים. ידו של הקדוש-ברוך-הוא בדבר, הדג הזה הוא שליחו.

כך או כך, הסיפור הזה כבר שיגע עיירה שלמה, פרץ-חדר אל הקהילה החרדית של ניו-יורק, הדרים למיאמי ועשה דרכו מעבר לים, לקהילות הקודש ירושלים, בני-ברק, טורונטו ולונדון. הוא עורר ויכוח ופולמוס, ראיות וטיעוני נגד, פלפולים תלמודיים וגל של בדיחות. תחילה עבר מפה לאוזן ואחר-כך באינטנרט ועל דפי העיתונות החרדית. השבוע פרץ לעמוד הראשון של "הניו-יורק טיימס", לא פחות ולא יותר, ל"כרוניקל" של יוסטון, ל"אובזרבר" של לונדון. story Fishy למופת.

"הדג מדבר! הדג מדבר!"

הסיפור התרחש ב- 28 בינואר, בחנות של זלמן רוזן בשוק הדגים הקטן של העיירה החרדית ניו-סקוור, העיירה החרדית הראשונה באמריקה, שנמצאת כ- 50 ק"מ מצפון למנהטן. העיירה היא מקום מושבם של כ-7,000 חברי הפלג החרדי מאוד, "סקוור", שאותו ייסד הרב יעקב יוסף טברסקי זצ"ל.

ניו-סקוור כבר עלתה לכותרות לפני שנתיים ויותר: כהסנטורית הילרי קלינטון קיבלה שם אחוז מדהים של קולות, דומה מאוד למה שקיבל סדאם חוסיין ב"בחירות" האחרונות בעיראק. אחר-כך התברר כי בעלה של הסנטורית, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, הקל משמעותית עונשיהם של ארבעה גנבים חרדים תושבי העיירה, שרימו את ממשלת ארצות-הברית ושלחו ידיהם לסכומים גדולים שלא היו שלהם. באמריקה קראו לזה פרשת החנינות, והיא הסריחה לא פחות מהסיפור על הקרפיון המדבר.

לזלמן רוזן (57), אב ל-11 ילדים, יש זה שבע שנים פועל גוי שעובד בחנותו, לואיס ניבלו (30), מהגר מאקוודור. ביום שלישי, 28 בינואר, ב- 4 אחר-הצהריים, עמד ניבלו בחלק האחורי של חנות הדגים של זלמן ובידו סכין ניקוי גדולה. שעה קלה קודם לכן הגיע משלוח של קרפיונים חיים, בארגז גדול, וסניור ניבלו ניקה באדיקות את קשקשיהם והכין מהם, דג אחר דג, פיסות לתפארת, לגפילטע-פיש של שבת.

עד שהגיע לקרפיון ענק, 9 ק"ג משקלו. כאשר הניף עליו את הסכין לחתוך ראשו, פתח הקרפיון את פיו והחל לדבר. ידו של סניור ניבלו, שאינו דובר עברית, נותרה תלויה באוויר, גופו שותק מאימה.

הוא העיף מבט בכיור הסמוך, שמשמיע מפעם לפעם קולות חירחור לא ברורים, נרתע לאחור ושעט לחלק הקדמי של החנות, שם שוחח הבוס שלו זלמן בטלפון: "הדג מדבר! הדג מדבר!" צרח הפועל וניסה למשוך את זלמן מהטלפון לעבר ירכתי החנות.

"המשכתי וצרחתי: 'זה השטן! השטן נמצא כאן!'" סיפר השבוע ניבלו ל"ניו-יורק טיימס", "אבל זלמן ענה לי: 'אתה מטורף, אתה משוגענע'".

ניבלו הצליח למשוך את מעבידו לירכתי החנות, וגם דמו של זה קפא בעורקיו. "התקרבתי לדג והוא בפירוש דיבר עברית וחילק הוראות", סיפר זלמן, "שמעתי אותו קורא: 'צריך שמירה', 'הסוף בא', שמשמעו כי כל אדם צריך לתת דין וחשבון לעצמו משום שהסוף קרוב".

הקרפיון, לדברי העדים, לא הסתפק בכך. הוא "ציווה" על זלמן להתפלל וללמוד תורה. הדג גם זיהה את עצמו כנשמתו של חסיד תושב העיירה, חשוך ילדים, שהלך לעולמו לפני כשנה. האיש נהג לקנות בחנות קרפיונים ולשלוח אותם לתושבי העיירה העניים, לסעודת השבת שלהם, סיפר זלמן.

בעל החנות נכנס לפאניקה וניסה להרוג את הדג, באמצעות סכין גדולה, כפי שעשה מאות ואלפי פעמים בעבר. אבל הדג פירפר והתחמק, זלמן רוזן חתך עמוקות את בוהן ידו, והיה צורך להזעיק אמבולנס כדי להבהילו לבית-חולים. הדג קיפץ עוד פעם פעמיים על הדלפק ומשם התעופף בחזרה לעבר ארגז הדגים הגדול. ניבלו שלף אותו משם, סיים את חייו במכת גרזן בראשו, והדג נמכר.

"זהו רגע היסטורי"

הסיפור פרץ כמו אש בשדה קוצים, סופר עוד ועוד ומצא אוזניים קשובות. יהודים בעיירה החלו להאמין, כי מדובר בהתגלות נדירה של ריבון העולם. היו גם "פרשנים" שהסבירו כי הקב"ה ביקש להזהיר את צאן מרעיתו מהסכנות הנשקפות ביציאה למלחמה בעיראק.

"שני אנשים אינם חולמים את אותו חלום", אמר אברהם ספיץ, תושב העיירה, שנקרה השבוע לחנות של רוזן. "נדיר מאוד בתקופה המודרנית שהקדוש-ברוך-הוא מזכיר לבני-האדם שהוא קיים. אבל כאשר הוא עושה זאת, אתה לא יכול להתעלם מכך".

אחרים אומרים, כי מדובר בהבלים ורעות רוח. "תשמעו מה שאני אומר לכם: רק ילדים לוקחים ברצינות את המעשייה הזו", אמר הרב מאייר, חבר בית-הדין לכשרות של העיירה. "זה כמו סיפור על צלחות מעופפות. אז מה אם כל העיירה מדברת עליו? שידברו. זה אומר שהסיפור נכון?"

אבל לרבים מחסידי "סקוור" הסיפור מתאים. מדובר בכת ועיירה דתיים מאוד, שבה גברים ונשים צועדים במדרכות שונות. לבתי העיירה אסור להכניס טלוויזיה או אינטרנט. חלק מאנשי הכת בהחלט מאמינים, כי נשמתו של צדיק יכולה להתגלגל לתוך דג.

כמה מאנשי העיירה כבר מכנים את זלמן רוזן והפועל שלו "זוג שהאור נפל עליו", אשר נבחר להעביר את המסר. הם מחזקים את הטיעון הזה דווקא בטענה שהפועל לואיס ניבלו איננו יהודי. "אם שני יהודים היו 'מבשלים' את הסיפור, זה היה חשוד", אמר מתתיהו וולפברג, עו"ד תושב המקום, "אבל דווקא ללואיס הזה אין שום מושג מה משמעות ההתגלות הזו. זהו אחד מאותם רגעים היסטוריים שאלוהים נותן סימן לקיומו מתוך סיבה. הסיפור הזה עשה גלים בכל הקהילות היהודיות בעולם, והדורות הבאים יחזרו וידברו בו".

זאב ברנר, שדר רדיו בשני ערוצים חרדיים, הקדיש בשבוע שעבר תוכנית שלמה לסיפור הקרפיון המדבר. "קיבלתי טלפונים מכל מקום", אמר. "אנשים ידברו בסיפור הזה תקופה ארוכה, אלא אם יתברר שמדובר בתרמית או במתיחה. אבל קשה להאמין שכך יהיה, משום שהעדות היחידה נאכלה".

"חבל שסיפרתי את זה"

קשה גם להאמין שהדג המדבר ייכנס לאותה רשימה הכוללת את המטה של משה שהפך לנחש, או הסנה שבער ולא אוכל. מה שברור הוא, שסיפור הדג המדבר כבר הוליד כאן שורה של בדיחות חדשות, שבדרנים יהודים מספרים בחתונות. יצרן של גפילטע-פיש שקל לשנות את הפרסומת שלו ברדיו ל"הדג שלנו מדבר בעד עצמו", אבל נסוג ברגע האחרון, פן הבדיחה תפגע דווקא בעסקים.

הפועל ניבלו, נוצרי מאמין, עדיין סבור כי הדג המדבר לא היה אלא השטן. אשתו אמרה לו שהוא משוגע ובתו בת ה-6 אמרה שאיננה מאמינה לסיפורו. "אינני מבין כלום בכל העניין היהודי הזה, אבל אני שמעתי את הדג הזה מדבר", הוא מתעקש. עשרות רבנים לא חדלים לצלצל אליו ולדרוש כי יחזור ויספר מה בדיוק התרחש בירכתי חנות הדגים.

לבעל החנות זלמן רוזן נשבר מכל המהומה. "חבל שסיפרתי את הסיפור הזה", אמר. "כל יום אני מקבל כל-כך הרבה שיחות, עד שהפסקתי להרים את הטלפון. אנשים משגעים אותי. מצלצלים מישראל, מלונדון, ממיאמי, מברוקלין. כולם רוצים לדעת מה בדיוק אמר הדג". האגדה העממית, כאמור, מספרת כי הדג נמצא בצלחת, משום שפתח את הפה. כמוהו, מתברר, עשה גם רבי זלמן רוזן.