האופנה של דולי והתשוקה של לואי (1)

אין דבר ארעי או גחמני יותר מאופנה. מה יעשה אפוא מדען, המחויב לתיאור ולניתוח אובייקטיביים, עם יעד מעין זה שתנועתו כה אקראית? בדומה לעצה הרווחת למניעת התפשטותו של גורם רע כלשהו ("להרוג אותו כשהוא קטן"), יכול מדען לומר, "כמת אותו לפני שהוא נעלם".
פרנסיס גלטון, דודנו המקסים, התמהוני והמבריק של צ'רלס דרווין ואבי מדע הסטטיסטיקה, ודאי הביא צו זה לתשומת לבו. פעם גמר אומר למדוד את הדפוסים הגאוגרפיים של היופי הנשי. הוא הצמיד אפוא פיסת נייר לצלב עץ קטן שיכול היה לשאתו בכיסו בלי שיבחינו בכך. הוא אחז את קצה הצלב בכף ידו, וכשמחט תחובה בין בוהנו לאצבעו, חורר חורים בשאר זרועות הצלב (בשני הצדדים ולמעלה).
אחר-כך סיווג גלטון כל אישה שחלפה על פניו ברחוב לאחת משלוש קטגוריות: יפה, ממוצעת, או כעורה (לפי העדפותיו הסובייקטיביות, כמובן) - וחורר את הצלב באמצעות הסיכה כדי לציין סיווג זה. לבושתה של סקוטלנד הסיק, כי היופי הולך מצפון לדרום: השיעור הגבוה ביותר של נשים כעורות נמדד באברדין, ואילו יפהפיות היו שכיחות לאין ערוך בלונדון.
כמה אופנות (קעקוע, אולי?) פורחות ונעלמות. לנצח, אני מקווה. אחרות נעות מחוץ לאופנה ולתוכה, כמו נדבקו למטוטלת כלשהי. שתי חולשות באדם מקדמות אופנה מתנדנדת זו עד מאוד. ראשית, הצורך שלנו ליצור סדר בעולם המורכב מוליד את הגרוע בהרגלינו השכליים: הדיכוטומיה, או נטייתנו לצמצם כל מערך סבוך של גוונים ובני גוונים ולהופכו לבחירה בין שתי חלופות מנוגדות בתכלית (כל אחת ומטענה המוסרי, וככזו היא בשלה לגיבוב מליצות ולהתנשאות, אם לא למלחמה של ממש):
דת לעומת מדע, ליברלים נגד שמרנים, פשוט מול מהודר, החיפושיות בניגוד לבטהובן. ושנית, אכן אין מענה לשאלות רבות כבדות משקל ביחס לאהבותינו ולאורח חיינו, ובאשר לגורלן של האומות - ולכן אנו חגים במעגלי החלופות המשוערות של הדיכוטומיות שלנו, בזו אחר זו, לעולם בתקווה שהפעם נמצא את המפתח שאינו קיים לפתרון החמקמק.
בין האופנות המתנודדות שבהן שולטת בעיקר תנועת המטוטלת החברתית שלנו, לדידו של הביולוג של האבולוציה, אין סוגיה היכולה לטעון לבכורה או לגלות זיקה רבה יותר לקשת רחבה של שאלות פוליטיות מאשר סוגיית המקור הגנטי לעומת הסביבתי של היכולות ואורחות ההתנהגות של האדם.
כפי שמבין כל בר דעת, סיווגה של סוגיה זו כדיכוטומיה גובל בשטות. גם התורשה וגם הסביבה - השפעתן מכרעת. יתר על כן, אי-אפשר להפריד אדם בוגר, שגדל כתוצאה מפעולת גומלין בין גורמים אלו (ואחרים), למרכיבים נפרדים המצוינים באחוזים. ובכל זאת, העדפה אופנתית של הטבע או הסביבה נעה כמטוטלת אנה ואנה כשם שהלכי רוח פוליטיים מנשבים וכשם שפריצות דרך במדע מקנות חשיבות למאפיין זה או אחר בקשת הרחבה של ההשפעות החיוניות.
כך למשל, צירוף גורמים פוליטיים ומדעיים העדיף להדגיש את גורם הסביבה בעת דיון בשנים שבאו אחרי מלחמת העולם השנייה: ההבנה כי מוראות ימי היטלר הוכשרו מבחינה שכלתנית באמצעות תאוריות גנטיות אוויליות על גזעים נחותים; ושיאו של הביהביוריזם בפסיכולוגיה.
הסברים גנטיים שבו כיום לאופנה, והואצו על-ידי מזיגה דומה של השפעות חברתיות ומדעיות: היסט לימין של המטוטלת הפוליטית (ותפוצה צינית של הביטוי "אינך יכול לשנות אותם, כך הם בנויים" כטיעון מלאכותי המשמש לצמצום השקעות הממשלה בתוכניות חברתיות) והרחבת יתר לכל אפשרויות ההתנהגות שיש עמן תוצאות מלהיבות באמת בזיהוי הבסיס הגנטי של מחלות מסוימות, גופניות ונפשיות כאחת.
לרוע המזל, בלהט הרגע, אנו שוגים לעתים קרובות וממירים הארה נצחית באופנה חולפת. כך דרך משל, אנשים רבים מניחים שהפופולריות הנוכחית של הדטרמיניזם הגנטי היא ביטוי לאמת מוחלטת, שניצחה בסופו של דבר ונחלצה מבין ציפורניהם של חוקרי הסביבה המובסים מימים עברו. אך לקחי ההיסטוריה מורים שהמטוטלת תשוב ותנוע.
כיוון שגם הטבע וגם ההשפעה הסביבתית יכולים ללמדנו רבות - וכיוון שמכלול התנהגותנו וחשיבתנו מבטאות צירוף מורכב ללא הפרד של גורמים אלו ואחרים - אין ספק שהדגש הנוכחי על תרומת הטבע יוליך בעתיד להתפעלות מכוחה של הסביבה כשננוע לעבר הבנה משופרת על-ידי תנועה מצד אחד למשנהו בחיפושינו אחר מימוש הצו הסוקרטי: "דע את עצמך".
בתשוקתי הגלטונית למדוד את טווח המשיכה הנוכחית להסברים גנטיים (לפני שהמטוטלת תחזור ותנוע ואחמיץ את ההזדמנות), אני ממהר להעלות שתי סוגיות מן העת האחרונה, הראויות מאוד לכותרת בחדשות. אפשר שהסוגיות ייראו כחסרות זיקה הדדית - דולי הכבשה המשוכפלת, וספרו של פרנק סאלו'ויי בדבר השפעת סדר הלידה על ההתנהגות האנושית, אך לשני הסיפורים האלה מאפיין משותף ומסקרן שיש עמו תובנה מדהימה להעדפה הנוכחית של ההסברים הגנטיים.
בקיצור, הדיווחים על שני הסיפורים עשו שימוש כמעט מוחלט במונחים גנטיים, אך שניהם זועקים (לפחות בעיני) לקריאה שונה לחלוטין כראיה להשפעות סביבתיות חזקות. ברם, נדמה לי שאיש לא הסיק (ואפילו לא שם לב) למסקנות ברורות לחלוטין אלו. איני יכול לתאר לעצמי כי משהו החורג מהאופנה הנוכחית המצדדת בטיעונים גנטיים יכול להסביר שתיקה מביכה זו.
אני משוכנע שאילו התפרסם אותו מידע בדיוק לפני עשרים שנה באווירה המעדיפה הסברים המבוססים על סביבת הגידול, היה מעלה פרשנויות שונות לחלוטין. הרקע לעולמנו, שבערות ורשעות האדם בולמות אותו, שחור דיו. כלום לא מוטב שנאפשר לשתי המשואות להאיר במשך כל הזמן?