פורנוגרפיה של כוח

הפרק שסיים את העונה הקודמת הותיר באוויר מתח אפוקליפטי כל כך, שהיה זה מפתיע אילו פתיחת העונה הנוכחית היתה יכולה להדביק או להצדיק אותו. יש משהו מאכזב בציפיה הנרגשת למפגש עם מישהו רק על מנת לגלות שהוא ממשיך את התנהלותו היומיומית, הרגילה, ובכל זאת, גבירותי ורבותי – אוז!

אוז הוא כלא כמו גם כלא מטפורי – קיומי, מעבדה אנושית, סוג של אנטי-אולימפוס על שוכניו רבי ההוד. האסתטיקה שלו מוקפדת וקרה, הצבעים שואפים לשחור- אפור- לבן אמנותי, רק דמם של המתאבדים, המטורפים וקורבנות רצח והתעללות, מכתים את הפריימים המלוטשים של "אוז" באדום בהיר. האגף שמעניין אותנו הוא כמובן האמרלד-סיטי, האגף הנסיוני. עיצובו עתידני - בטון, מתכת וזכוכית, דייריו נדירים וחד פעמיים באכזריותם, בייאושם ובתאוות הקיום שלהם. ואגב – תאוות הקיום היא האנרגיה המניעה את "אוז" בדיוק כמו את שאר העולם. רק ב"אוז" לוקחים רוורס מהשפעתה הבולמת, המרככת של הציוויליזציה ושנים אל החוקיות הישירה, הקדמונית, נטולת המנהגים, הנימוסים והנוירוזות.

אהדה, הזדהות ואתנחתא קומית

אף שהאסירים ב"אוז", ממש כמו האסירים בבתי הכלא שלנו, מרבים לחזור בתשובה (ב"אוז" הטרנד הלוהט הוא להתאסלם), המוסד הבסיסי שם הוא פגאני והערכים לקוחים מתרבות טרום-נוצרית או מאידך מזו הרנסנסית בנוסח מאקיאוולי. זאת הסיבה העיקרית שאנחנו מסוגלים לחבב את כל אוסף החלאות חסרות הרחמים והאשמה שמרצדות לנגד עינינו המזועזעות ולהזדהות עמם. זוהי אותה אהדה שניתן לחוש להקטור, לאכילס, לאייקס. הרי כשאנחנו קוראים את המיתולוגיה, איננו תוהים האם אודיסאוס, בנוסף על כל תכונותיו הידועות, מעביר זקנות את הכביש ומוריד את הזבל מהמטבח של פנלופה, ברגע שהאתוס מבהיר את עצמו לא אכפת לנו יותר האם הגיבור הוא בחור טוב על פי אמות המידה שלנו ואנחנו נשאבים אל חוקי המשחק האחרים בהם הסגולות הן אומץ, אכזריות, הצטיינות אישית, נצחון על אויבים, הישרדות מוצלחת. ממש כמו באתונה העתיקה, איש ב"אוז" לא שמע על מארקס או על ישו. אמנם עובדתית יש ב"אוז" כמה נוצרים שמתרוצצים ומנחמים את אלה שעונו, סורסו, הורעלו ועיניהם נעקרו, אבל אף אחד לא לוקח אותם ברצינות, והם משמשים יותר כמין אתנחתא קומית רכה בין ההתפרצויות הפרועות של הרצון האנושי לשרוד.

חזרה אל התככים המוכרים

אז איך בכל זאת מתחילה העונה הנוכחית? ובכן, כפי שאמרתי – העסקים כרגיל: אותה התארגנות אפלה שחילקה סופית את שוכני "אוז" על פי גזעים מחרחרת את אותה מלחמה מחרידה, שריח הדם העתיד להישפך דחס את האוויר שבין כתליה הסטריליים ושבשלב זה לא התממשה. אוגסטוס היל המקסים, המקהלה היוונית של הסחרחרה הדרמטית הזאת, שב מהצינוק אל כסא הגלגלים. כולם נרגעו וחוזרים אל התככים המוכרים. ליאו גלין נכנס לפוליטיקה. מקמנוס, הפוליטרוק של אם-סיטי, עצבני – אחרי שהחליט סוף סוף להציע לדיאן לצאת קבוע, היא בורחת לו עם בובי אנגלי ממשמר המלכה שפגשה בטיול בלונדון. האחים אוריילי מתעסקים בבעיות הנפשיות שנוצרו אצל סיריל המפגר אחרי שפוצץ את חאמיד חאן באיגרוף למצב של קומה מתקדמת. הכובע של אדביסי עדיין יושב על ראשו, מנוגד לכל חוקי הגרוויטציה. ביצ'ר מחפש גאולה בקריזה. כל המוסד האתונאי הזה ממש לא לפי מידותיו ויש לו צורך כפייתי לארגן את החשיבה באופן הומני יותר. לאיסלאמים מנהיג חדש עם כאריזמה נתונה בספק, ואני צופה תהפוכות כבדות משקל במחלקה שלהם. ליושבי הצינוק מקציבים שעת טיול יומית ומיד ג'ולס הזקן מנקנק את אלברז ועוד איזה רוצח גועלי שאנס את הבת של גלין. האווירה מתחממת על אש קטנה ואני מודה שחוויתי אנטי קליימקס מסויים עם הפרק שפתח את העונה. אבל אם אני לא אסמוך אל טום פונטנה, התסריטאי המחונן של "אוז", אז על מי נשאר לי לסמוך? על בני ברבש?

שאלות רבות מדי נותרו תלויות באוויר – איך מעצבים פורנוגרפיה של כוח? למה אחרי טרנטינו וכל מה שבא אחריו, עדיין ניתן להזדעזע מאלימות טלוויזיונית? למה מכל סדרות וסרטי הכלא, "אוז" היא היחידה שמביאה תוצאה מזוככת, מסוגננת, מצליחה, בדרך לא דרך, לקחת צעד הצידה מהריאליזם ולמקם את עצמה על שטחה החמקמק של המטאפורה? למה הארוס והטנטוס ב"אוז" חורגים כל כך ממה שהורגלנו לראות בטלוויזיה? על פניו, מה כבר אפשר לחדש בסקס ורציחות? איך לוקחים את הסמוי, המסובך, החבוי, המתורבת, של הנפש האנושית והופכים אותו למוחצן, ראשוני, נורא בחשיפותו ובפשטותו? הנושא הוא ללא ספק נושא גדול, שהעסיק לא מעט יוצרים - מוויליאם גולדינג ב"בעל זבוב" ועד איסטון אליס ב"אמריקן פסיכו". איך במקביל לקוד האנושי הידוע המקובל, חי ורוחש ולא שוקט לרגע הקוד האחר, האפל, הרצון לעוצמה על כל ביטוייו - מהנשגב עד המכוער שבהם. אני לא משוכנעת שהעונה הבאה של "אוז" תוכל לעזור לנו לענות על כל אלה, אבל היא ללא ספק תגרה אותנו לנסות.