דין המנצח וגורל המפסיד

מדינת סדאם חוסיין מתפוררת. צבא ארה"ב מפתיע במלחמתו בעיראק בתעוזתו, מקוריותו, נחישותו ומוכנותו. הוא לא "משחק לפי הספר" ולא עושה כמעט דבר ממה שהדליפו (והבטיחו) מפקדיו לעשות ערב המלחמה. ההטעיה מושלמת והחצים שצוירו על המפות נותרו כציורי רקע בלבד. גם סדאם ומפקדיו בהלם. ברור שלא הכינו את צבאם ואת עיר הבירה של ארצם להפתעות כאלה.
למה הם מקווים עכשיו? מה מסביר את התנהגותם הסהרורית? האם הם מייחלים לזעמו של "הרחוב הערבי" האגדתי? מייחלים לשווא. ככל שהניצחון האמריקני נהיה ברור יותר, כך הרחוב הערבי נהיה בהדרגה רגוע ושקט יותר. סוער פחות, מתרגש פחות, פונה לענייניו. האם מצפה סדאם לתמיכת-פתע של העולם הערבי? אין סיכוי סביר לכך: בזה אחר זה מתקפלים וגוועים קולות המתנגדים לארה"ב בבירות הערביות. שם כבר קיבלו את דין המנצח.
ואולי מקווים שליטי בגדד לחידוש הפגנות הענק נגד האמריקנים בפאריז, רומא, לונדון? זה לא יקרה: מהלך המלחמה גרר אחריו קפיצה ענקית במפלס התמיכה בה בדעת הקהל במערב כולו, כולל במדינות שאזרחיהן התלבטו עד הרגע האחרון בעד או נגד. מהפך עמוק התרחש בציבור הבריטי, שלמרות התעמולה האנטי-מלחמתית ההיסטרית של חלק מאמצעי התקשורת ההמוניים (כמו העיתונים "אינדיפנדנט" ו"דיילי מירור"), שוכנע בצדקתה ותומך בה עכשיו ברובו. ההפגנות הידלדלו ומשתתף בהן בעיקר הגרעין הקשה של השמאל הקיצוני ופעילים מוסלמים.
הייתכן שהצמרת (או מה שנותר ממנה) הנצורה בבירת עיראק ממתינה בסבלנות להסתבכות הצבא האמריקני ולקריסת המוראל של החיילים האמריקנים? יתכן. המיתוס של "חייל רעב מכה חייל שבע" עדיין לא חלף מתודעתם של רודנים בעולם השלישי, על אף אינספור הוכחות לשקריותו. בכירי מפלגת הבעת' כנראה באמת לא מסוגלים לתפוס ולהבין מה מניע חייל אמריקני להקריב את חייו במלחמת מדבר רחוקה למען "חירותה של עיראק", אך גם בלי להבין, הם היו צריכים כבר לדעת שהחייל האמריקני עושה את מלאכתו מצוין. לאין שיעור טוב יותר מהחייל העיראקי, שגדל בצל פסלי הענק של סדאם חוסיין.
ואפשר גם שבמרתפי הפיקוד בבגדד באמת ובתמים מאמינים לדיווחיו הארסיים של שר ההסברה לובש המדים ("המסביר הלאומי" תוצרת עיראק), האיש שהגיע להישגים מרשימים בהכחשת המציאות. אפשר ששם משוכנעים שכוחות הקואליציה הובסו, ששדה התעופה ע"ש סדאם טוהר מחיילים אמריקנים, שהטנקים שעברו בבגדד לא עברו בבגדד ועוד ועוד. בעתות משבר אנשים נוטים להסתגר בבועות של דמיון חולני: היטלר, במעמקי הבונקר שלו בברלין המופצצת, היה מזיז אנה ואנה אוגדות רפאים של הוורמאכט ומנבא מפלה "שלא הייתה כמותה בהיסטוריה" לצבא האדום.
לא בלתי מתקבל על הדעת שסדאם בטוח כי ישרוד בגלל משטר הטרור והפחד שזורעים שליחיו. כשם שהפיהרר האיץ את קצב ההוצאות להורג של "בוגדים ומלשינים" ברחבי גרמניה ככל שקרב קיצו, כך גם נוהג סדאם: הוא מגביר את עוצמת הטרור הפנימי. וכפי שסטאלין שלט ביד ברזל במנגנוני הביטחון המפותלים שלו ועד יום מותו השפיל, הלעיג והסית זה כנגד זה את ראשיהם, כך מחזיק סדאם חוסיין תחת שוט האימה את כל החבורה המקיפה אותו. הוא לא ייתן להם להיכנע בלעדיו.
כל אלה רכיבים בפענוח חידת התנהגותו של סדאם חוסיין, אך חסר בהם העיקר. כי למה באמת מצפה סדאם? הוא מצפה להצלה. הוא מצפה שברגע האחרון לפני המכה הצבאית המוחצת תינתן לו ההזדמנות להציל את עצמו ואת עורו, לברוח מבגדד ולמכור את כניעתו תמורת הבטחה לחיי שלווה אי-שם בנווה מדבר מרוחק. אלה תקוות שווא. במלחמה זו בוש ובלייר כבר לא יסתפקו בשום דבר פחות מראשו של סדאם, חי או מת.