דיקטטור אחד פחות

מעשה בפוליטיקאי עתיר-שפם ששולט בארצו שליטה מוחלטת במשך 31 שנה. לחיי אדם אין ערך בעיניו. כשהוא מחליט לדכא מיעוט לאומי, הוא טובח עשרות אלפים. כשהוא חושד שמישהו מאזרחי מדינתו חותר נגדו, הוא רוצח אותו בעינויים. אפילו שותפיו הקרובים ביותר לא חסינים מזעמו. כמה מהם מנושלים מרכושם על לא עוול בכפם, או נרקבים, הם וקרוביהם, בבתי-כלא, או מוּצאים בחשאי להורג.

אחיו הם בריונים נושאי נשק, על גבול הפיגור השכלי. בניו סדיסטים. תחביב אחד שלהם הוא עינוי עצירים למוות. תחביב אחר הוא בזבוז כספי המדינה על נשים זרות. תחביב שלישי הוא אונס של נשים מקומיות, בעיקר אונס של נערות בעודן בבתוליהן. את התחביב הזה אימץ בשנותיו המאוחרות גם האב.

הוא פיקח, מתוחכם, סמכותי. למרות שמדינות העולם מטילות עליו סנקציות וארה"ב מאיימת לפלוש בכל רגע, העם מאחוריו. הוא יהיה מאחוריו עד ליל-מותו – וקצת אחר-כך.

סדאם חוסיין? לא בדיוק. הביוגרפיה המקוצרת הזאת היא של הגנרליסימו רפאל ליאונידס טרוחילו, ששלט ברפובליקה הדומיניקנית מ-1930 עד 1961. הסופר הפרואני הנפלא מאריו ורגאס יוסה ("המחברות של דון ריגוברטו"), הקדיש את הרומן האחרון שלו לסיפור נפילתו של הרודן. הרומן, שבוודאי יתורגם לעברית, נקרא The feast of the goat, "חג העז". הספר מלמד אותנו כמה דברים מאלפים על חילופי-שלטון במדינות רודניות.

לא מרד עממי חיסל את טרוחילו, גם לא פלישה מבחוץ. הוא חוסל ביריות מתנקשים שבאו מלב האליטה השלטונית, והמניעים שלהם היו תערובת של עלבונות אישיים ורגשות פטריוטיים ודתיים. הממשל האמריקני תמך בקושרים בחשאי.

שלב א', חיסול העריץ, הצליח, אבל שלב ב', חיסול שותפיו לפשע וכינון ממשלה חלופית, נכשל. המשת"פים מתקופת טרוחילו המשיכו לשלוט. מאות אנשים עונו ונרצחו עד שהוחזרה היציבות, והרפובליקה הדומיניקנית זכתה במשטר נורמלי פחות או יותר: מושחת כמקובל, בלתי-יעיל כמקובל, מנוכר לצורכי העם כמקובל, אבל שפוי ולא רצחני, לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ. דמוקרטיה, כאילו.

בהדרגה האנשים הבינו שאפשר להתלונן. והם הרבו להתלונן. היו כאלה שהתגעגעו לימי ההוד וההדר של המשטר הקודם. האחרים שכחו מה שהיה: רק הקורבנות הישירים של המשטר המשיכו לשאת את הצלקות על גופם.

באחת הנקודות הדרמטיות ביותר בספר נכנסים שני אחיו של טרוחילו ללשכתו של ד"ר באלאגוור, הנשיא-הבובה, הלא-איש, משרתו הקטן לשעבר של הרודן המת. הם חמושים בתת-מקלעים, באקדחים וברימונים, ומלוּוים ב-27 מאנשיהם. "באנו לחסל אותך", אומר אחד מהם לנשיא. הנשיא, מגומד מתמיד, מבקש סליחה. "אני מצטער", הוא אומר, "שאני לא יכול להזמין אתכם לשבת. אין די כסאות בלשכה".

ואז הוא לוקח את שני האחים לחלון ומראה להם את אוניות הצי האמריקניות. "האמריקנים רק מחכים לרגע שתפתחו באש", אומר הנשיא. "תנו להם תירוץ, והם פולשים מחדש. הנשיא שאתם תמנו לא יחזיק מעמד אפילו שעה". שני האחים מתפשרים על שני מיליון דולר, שניתנים להם בערבות הקונסול האמריקני, ועוזבים את המדינה.

עיראק איננה דומיניקנה, אין לה כל-כך הרבה מזל, וסופרים אינם נביאים. יש, עם זאת, נחמה מסוימת, שווה לכל נפש, בניצחונו של האופורטוניזם על העריצות. למחרת ההתנקשות בטרוחילו כינו יורשיו את המתנקשים בכל כינויי הגנאי האפשריים. לאחר שבועות אחדים החליפו העיתונים את הכינוי "רוצחים" בכינוי חדש: "המוציאים להורג". אחר-כך מחקו את שמות בני משפחת טרוחילו מהערים, הגשרים, הפארקים, הרחובות, ובמקומם הנציחו את שמות המתנקשים. בתוך שנים אחדות מצאו כל בני המשפחה את מותם, רובם בנסיבות פליליות.

קחו את ראמפיס, למשל, הבן-האנס, בן דמותו של עודאי חוסיין. ארוז ב-22 מיליון דולר, הוא יצא לגלות. הוא עבד בשירותה של מאפיית-סמים, עד שנמאס על מעסיקיו, והם חיסלו אותו יום אחד ביריות. העיראקים יכולים רק להתפלל להפּי-אנד כזה.