לא כולם מחבלים

יש לי חבר שקוראים לו מחמד. נסיבות היכרותנו הן נסיבות המפגש הרגילות בין ישראלים לערבים, דהיינו מפגש של הסוס ורוכבו. בקיצור, הוא היה שיפוצניק בבית שלי. למרות הנסיבות הלא-מבטיחות הללו, התיידדנו. ארשה לעצמי להגיד שנוצרה ידידות אמת, אבל אולי אני מגזים. הלכתי לבקר אותו בכפרו, צוריף, הוא בא אלי לביקור. פעם ביקש בביישנות להיות אורח בקהל בתוכנית הטלוויזיה שלי, והגיע עם כל אחיו, גאה ומאושר. במיוחד היה גאה על שהותר לו לבא בשעריה של הישראליות לא כעובד נמוך דרגה, אלא כאורח שווה ערך. למדתי להכיר את משפחתו, את ילדיו, את חייו. גיליתי משפחה חמה של אנשים קשי יום, שעובדים בפרך למחייתם. כל בוקר בחמש הם יוצאים לעבודה בישראל. הולכים שני ק"מ עד הגבול, נכנסים לישראל בדרך לא-דרך, מגיעים למושבים שבעמק האלה וחוזרים בלילה מותשים, אבל עם כסף להאכיל את משפחותיהם הגדולות. מחמד, איש צעיר ושאפתן, עובד כל השבוע, ולומד בימי שבת באוניברסיטת חברון. רוצה להתקדם בחיים, לתת לשלושת ילדיו אפשרות לחיים טובים משלו.

לא פעם דיברנו על המצב. בזהירות דיברנו, הולכים סחור סחור, יודעים שכל מילה עלולה להעלות אותנו על מוקשים לא-רצויים. בשבת אחת, לפני שנה, ביקרתי אצלו בכפר. בעוד שיחתנו מתנהלת בכבדות, מנסה לעקוף בעיות פוטנציאליות, צפינו בילדים שלנו משחקים יחד בחדווה, וחשבנו שאולי מה שלנו הולך בקשיים גדולים כל-כך, להם יהיה טבעי יותר. חשבנו שאולי יש תקווה. כל זה היה לפני שנה, אבל זה נראה נורא מזמן. לפני שנים רבות, לפני המבול, לפני אינתיפאדת אל-אקצה, כפי שהם קוראים לה, או המהומות בשטחים כפי שאנחנו קוראים להן.

הפעם האחרונה שראיתי את מחמד הייתה בשבוע שעבר. הלכתי לבקר חבר יהודי במושב ליד בית שמש. מחמד עובד אתו כבר שנים, והם חברים טובים. אשתי ואני שמחנו על האפשרות לפגוש אותו אחרי כל מה שקרה. מחמד, שלא כהרגלו, היה עצוב ושקוע בעצמו. בצהריים התיישבנו כולנו לארוחה משותפת. רק אז סיפר מה שקרה.

לא רק אנחנו צודקים

בלילה הקודם לא חזר אחיו איברהים מהעבודה בישראל. האחים גייסו תושבים מהכפר שיילכו לחפש אחריו. חיפשו שעות, הלכו בנתיב בו היה אמור לחזור אל הכפר. בשולי המושב שבו עבד מצאו את איברהים. הוא היה מוטל בפרדס, מוכה, ללא- הכרה. לקחו אותו לבית החולים בחברון. הוא לא יכול היה לספר מי עשה את המעשה. מחמד שלל מכל וכל את האפשרות שמדובר בתושבי המושב. "הם מכירים אותנו שנים, אנחנו עובדים שם, בני בית, הם לא יעשו דבר כזה".

עברו יומיים. בסוף השבוע החל איברהים לדבר. הוא לא ידע מי המרביצים. הוא רק ידע לספר שהם היו במדים. אולי משמר הגבול, לא בטוח. המעסיק היהודי שלהם מהמושב הזעיק משטרה לגבות עדות מאיברהים. הוא עמד על כך שהעדות תילקח בביתו במושב, כדי לוודא שהיחס יהיה נאות.

איברהים יבריא. זו הבשורה הטובה. הפגיעה הייתה מכאיבה אבל לא אנושה. בטרגדיה הגדולה שלנו הוא קורבן קל וקטן. לא ידווחו עליו באף מהדורת חדשות. בצדק. באותו יום בו הוכה נהרגו ישראלים וערבים במלחמה הקשה ביננו לבינם. בכל זאת, הוא מסמל בעיני את הסיפור כולו. כי איברהים, אני משער, הוא דוגמה לרוב הפלסטינים. איש קשה יום, לא פוליטי, שכל מה שהוא רוצה זה לעבוד, לפרנס את משפחתו, לחיות.

רבים מאתנו מרגישים צודקים בעמדתם. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להבין קצת יותר את הצדק של האחר. האחר במקרה הזה הוא לא רק הדמות הדמונית של המחבל שרוצה להרוג אותנו. האחר הוא ברוב המקרים מחמד ואיברהים, ועוד מאות אלפי אנשים קשי יום שחיים בתת תנאים, משרתים אותנו, עובדים אתנו, ועיקר רצונם הוא לחיות בשקט עם משפחותיהם. יש להם רגשות לאומיים לגיטימיים, אבל זה לא הופך אותם למחבלים.

איך יכול להיות שרבים וטובים בקרבנו, בהם אנשים מוסריים רבים, לא רואים עד כמה קשים חייהם של הפלסטינים בשטחים. איך יכול להיות שאנשים נאורים לא מבינים שהפער ברמת ובאיכות החיים ביננו לבינם הוא כה מתסכל, כה חמור, וכה מזמין תבערה. איך יכול להיות שבכל ההתקוממות הזאת, אנחנו מצליחים לראות רק את הצדק שלנו, ואפילו לא קצת מהצדק של הציבור הגדול הזה, ששנים רבות, גם באשמתנו אבל לא רק, חי חיים של השפלה, של דוחק. האם חוסר היכולת לראות את הצדק של האחר, נובע מכך שבבסיס אנחנו לא ממש מאמינים בצדק שלנו?