אם ייכשל המו"מ
האזרח שיטבע בגלי אשפה, שילדיו המושבתים יטריפו את דעתו, ששכרו או קיצבתו לא ישולמו, שמחלתו לא תטופל, עלול לאבד את שארית אמונו בשיטה הפוליטית
אם ימומש התסריט המוכר לעייפה, כי אז בשעה האחרונה יושג הסדר שימנע את השבתת המשק. אם יתנהל המשא ומתן בהתאם לטקטיקת ההתחזות המקובלת, כי אז ימצמצו היריבים בעת ובעונה אחת, וכל אחד מהם יוכל לטעון כי לא התכופף בפני זולתו. אך אם היריבים שוגים בהערכת נחישותו של בר הפלוגתא, כי אז יתרחש אסון. הנזקים שתגרום שביתה כללית – כמיליארד שקל ליום, לפי הערכת האוצר – עלולים לקזז את מלוא התועלת שתצמח לכלכלת המדינה מן התקציב הסגפני. די בכך כדי להניע את הממשלה וההסתדרות להשלים עם טעמה המריר של פשרה.
אך לא זו הסכנה החמורה ביותר הטמונה בשביתה. גדול ממנה החשש מפני האקלים החברתי שישתרר בעטיה. החיזוי הפסימי הוא זה: אלימות המונית הנובעת ממצוקה כלכלית ומתחושה של כאוס בהשפעת המלחמה הממושכת בינינו לבין הפלסטינים. האזרח שיטבע בגלי אשפה, שילדיו המושבתים מבית ספרם יטריפו את דעתו, שירותק למקומו מפני שתיעצר זרימת הדלק למכוניתו, ששכרו או קיצבתו לא ישולמו, שמחלתו לא תטופל, האזרח הזה עלול לאבד את שארית אמונו בשיטה הפוליטית המביאה עליו את הצרות האלה. ההיסטוריה מזהירה אותנו מפני אקלים שכזה. מאבקים מעמדיים קשים, פערי הכנסות גדולים, נטילת ביטחונו של המעמד הבינוני בעתידו ותחושת עלבון וחרון בגלל המלחמה שאין לה קץ הם חממה שבה משגשגות תנועות אנטי דמוקרטיות. ובכן, הרבה יותר מסוגיית גודל הקיצוץ בשכרם של עובדי המגזר הציבורי.
מי אשם בהחרפתה של המחלוקת? יש צורך בשניים לטנגו. הטקטיקה שבה בחר נתניהו היא תוצר של אישיותו הכוחנית. את הצעת התקציב הוא מלווה באזהרה שאם ההסתדרות תסרב לו, יגרום לכך שהכנסת תחוקק חוק תקדימי – חוק שחוקיותו מוטלת בספק – המפקיע הסכמים חתומים וקובר את עקרון המשא ומתן החופשי בין מעסיקים למועסקים. לכאורה, זו טקטיקה עילאית האונסת את היריב, ולמעשה זהו הימור מטורף, כי נושא ונותן חכם מביא בחשבון את גבולות הוויתורים של יריבו. ההסתדרות אינה יכולה להתדיין תחת איום של נשק בלתי קונבנציונלי. עצם הנכונות לכך תכרות את הענף עליו יושב ארגון העובדים.
שתי תרומותיו של עמיר פרץ למשבר הן אלה: הסירוב להפנים את מידת הדחיפות הנדרשת להצלת המשק וכישלונו בעיצוב חלופה הגיונית להצעת חוק התקציב. לו השמיע רעיון פורה, היה זוכה בתמיכתם של רבים – לאו דווקא ממגזר השכירים – הבוחלים במדיניות השוק החופשי-לכאורה של הממשלה הזאת ושל שתי קודמותיה. כמו נתניהו, שאינו מעריך אל נכון את גבולות הוויתור של יריבו, גם פרץ מקל ראש באחריות הנוראה המוטלת על כתפיו של שר האוצר. לנתניהו אין שום ברירה: עליו לקצץ בהוצאות הממשלה ויהי מה.
הפשרה אינה בלתי אפשרית. מאזן האימה יכול שיפעל את פעולתו. שר האוצר צריך לערפל את איום החקיקה. הוא אינו חייב להצהיר כי הוא דבק בו ואינו חייב להודות במפורש כי הוא מסתלק ממנו. פרץ צריך להתאפק ולא לדרוש מיריבו לכרוע לפניו. עליו "לשמוע" את מה שלא מושמע במפורש ולתת לכך ביטוי שיסבר את אוזניהם של עובדי המגזר הציבורי. העמדת הפנים היצירתית תימשך רק כמה שעות, שבמהלכן יושג הסכם, או שיוסכם על כך שהשביתה והחקיקה מושעות וקצב ההידברות ידורבן.
