אני שייכת לעדת הקוראים הנאמנים של הופמן וגם את ''אפרים'' קראתי באהבה, אבל בחשש גובר והולך, שמא עדת הקוראים הזאת הולכת ומתמעטת מספר לספר, ככל שהופמן מקפיד ללמדנו כי הוא כופר בעצם היותה של ספרות"
עם צאת ספרו החדש, "אפרים", אריאנה מלמד נזכרת שפעם יואל הופמן היה שועל שידע הרבה דברים וסיפר סיפורים מופלאים. כיום הוא קיפוד - שמסרב לספר סיפורים, אך יודע דבר אחד חשוב
השועל יודע דברים הרבה, אבל הקיפוד יודע דבר אחד גדול, או חשוב – כך בערך נהוג לתרגם את השורה החידתית של ההוגה היווני ארכילוכוס, וכך אפשר לחלק את העולם לסופרים שהם שועלים ולכאלה שהם קיפודים גמורים מבלי ליצור בכך כל שיפוט ערכי – אלא אם כן יש לקורא דעה מוקדמת (לאו דווקא דעה קדומה) על מהותה ותפקידה של ספרות, ועל מהותם ו"תפקידם" של סופרים בתוכה.
יואל הופמן הוא קיפוד.
אחרי ארבעה סיפורים מופלאים, וביניהם "קצכן", מן הטובים ביותר שנכתבו אי פעם בעברית – שכונסו ב"ספר יוסף" – שינה יואל הופמן מהלך, וספריו הבאים – "ברנהארט", "כריסטוס של דגים", "מה שלומך דולורס", "גוטפרשה", "הלב הוא קטמנדו", "השונרא והשמטרלינג" ועכשיו החדש, "אפרים" – מוקדשים, כך נדמה לי, לבירור אותו עניין פילוסופי עצמו: חוסר האפשרות ליצור קשר בין המלים לבין הדברים. אם אין קשר כזה, תאמרו, אין ספרות.
ובכן, ב"אפרים" נדמה שגם הופמן עצמו מגיע לקצה-גבול-יכולת החקירה של העדר הקשר. זה מתרחש בכמה רמות: לכאורה יש כאן גיבור, שמו אפרים, ויש אשה,
שמה יוספה, והם משמיעים זה לזה משפטים טריויאליים ולעצמם - הגיגים קוסמולוגיים קטנים. משום מה הם נפרדים והוא נוסע לחיפה לדור אצל אחד הר-שושנים שאיננו יודעים עליו דבר (יש לו שני תצלומים של דה גול בבית ופעם קנה עוגה), ושם הוא פוגש שתי נשים שגם עליהן איננו יודעים דבר, אבל זה בסדר גמור כי יואל הופמן כופר לגמרי בקיומה של "עלילה", כמו גם בקיומו של "גיבור", באפשרות של "דיאלוג", ובעצם גם באפשרות הקריאה עצמה. הוא חוזר ופונה אל הקורא שלו, ובמקום אחד מפציר בו לשתות תה במקום לקרוא, ובמקום אחר אומר כך: "תאמינו לי. זה איננו ספר אלא מעשה מרמה. לכו אפוא כל אחד אל כאבו שלו והניחו לדמויות האלה שעשויות מחומר זר. לבכם שובר את ליבי".
אבל אם נניח לדמויות האלה – לא יהיה ספר, כי מעשה האמנות הספרותי מתקיים רק מכוח הקריאה. אם ספר נזנח ביער – מי ישמע אותו? והרי איננו מאמינים ליוצר שכתב שזה מעשה מרמה, כי במקום אחר כתב וביקש מאנשי הוצאת כתר – ונקב בשמותיהם – לשלם לו על פי הכאב.
מזריח בשבילכם
לא מעט נכתב ונאמר על אודות יסודות הפואטיקה של הופמן, יוצר שמגדיר מחדש את הגבולות בין פרוזה לבין שירה, רק כדי לחצות אותם שוב ושוב בברק מתעתע. הופמן פועל מתוך שתי מסורות מנוגדות-משלימות, מחשבת זן והמחשבה הסוריאליסטית, ובין לבין הוא יוצר איים של יופי כמעט לא מפוענח, שמזמינים מדיטציות ארוכות ואפילו שינון ולימוד על פה, מתוך התמסרות לצייווי של הופמן, לזנוח את המובן-מאליו בעינינו ולעסוק בחידות הגדולות: כיצד זה שהשמש והירח מצויים במקומותיהם? האם באמת החלל בין בני האדם הוא גיבורו של הספר הזה, או של כל הספר? מהו הסטטוס האונטולוגי של זכרונותינו? מהי הספרות אם לא "ציורי לב", כמו בפסקה שבה פונה הופמן לקוראים שלו ואומר : "הו, אהובי ליבי, אני מנצל את מכונות הדפוס של כתר כדי לומר לכם. כל שמש שזורח אני מזריח אותו בשבילכם".
אבל כל סופר מזריח עבורנו שמש של נייר. יש ביניהם כאלה, שסבורים כי מלאכת ההזרחה הזאת – התעתוע שמתוכו נוצרת אמנות המלים – צריכה להישאר לחלוטין אטומה בפני הקורא, ובתמורה להסכמה בשתיקה שכך הדבר, המחבר מחוייב לספק לקורא סיפור. הופמן חושב אחרת. תפקידו של המחבר, כפי שעולה מספריו מאז "ברנהארט" ועד "אפרים", הוא לספק לקורא מרחב לתהייה. מין מגרש משחקים מנטלי שבו הסדר הטוב מהתפך, לא ברור כיצד הגוף האנושי עובר מחדר לחדר, ופליאה ילדית מעצם קיומם של הדברים הופכת למלים שאינן מתארות את הדברים כי אם עוסקות בפליאה.
אני שייכת לעדת הקוראים הנאמנים של הופמן וגם את "אפרים" קראתי באהבה, אבל בחשש גובר והולך, שמא עדת הקוראים הזאת הולכת ומתמעטת מספר לספר, ככל שהופמן מקפיד ללמדנו כי הוא כופר בעצם היותה של ספרות. העמדה הזאת מתחדדת והולכת מספר לספר. בעוד שב"גוטפרשה" מדובר היה בחוסר האמון של המחבר בקיומו של "רומן ריאליסטי", כאן חוסר האמון הוא טוטאלי: בעלילה, בדמויות, בקיומם של גיבורים, באפשרות התיאור, בצורך לנמק מדוע התיאור אינו אפשרי, במניעיו של המחבר, בכוונותיו וביכולת הקריאה של הקורא, ואחרון ולא חביב ברשימה, כמובן, במבקרי הספרות. במה אפשר בכל זאת להתנחם במהלך מעשה הקריאה? באיים של יופי, כמובן. או באמירה שעל גב הכריכה, הלקוחה מתוך הספר: "כוחות גדולים יותר מכוחה של הספרות מניעים אותנו. למשל כוחה של האלף שהיא אנחנו כל אחד לבדו וההא שהיא חמש האצבעות והבית כשאנחנו שניים בעולם הזה וחמש האצבעות (ההא האחרונה) נוגעות בנו".
הופמן הוא קיפוד, מפני שבכל ספריו הוא יודע דבר אחד גדול: את כוחה של אי-האפשרות. פעם הופמן ידע להיות שועל, וגם מספר מוכשר להדהים. אולי, אם ירצה, אם יאמין בכוחו של הדיבר ליצור את הדבר – יספר שוב.
